הוא ידע שהוא הולך להגיע לסעודה המשפחתית בסוכה ושוב פעם כמו בכל שנה, הם יבקשו ממנו להסביר ולפרט מה הוא בדיוק עושה עכשיו בחיים שלו:
ההורים שלו, דתיים סרוגים בשנות הארבעים לחייהם יציגו מן הסתם קודם כל את אח שלו הגדול. ולא סתם.
אח שלו הוא ילד אתרוג. מריח טוב. נראה טוב. עגול ויפה. אגב הוא גם מחונן אם שאלתם. ולומד בכיתת דוברי האנגלית.
הם יחייכו חיוך מלא שיניים ויתגאו ויספרו לדודה מרים איך שאח שלו, האתרוג, מסיים עוד מעט חמש יחידות מתמטיקה בהצטיינות. וחמש יחידות מחשבים. וחמש יחידות אנגלית. וחמש יחידות פיזיקה. וכימיה. וביורפואה.
ולמעשה הוא כל כך תותח. וכריש על. וגיבור הגיבורים שהוא עוד כמה שבועות מסיים תואר ראשון.
כן כן, מה ששמעתם. תואר ראשון לפני שהוא מגיע לכיתת יב.
ואז דודה מרים, תפתח את פיה בהשתוממות, תסיים את הקומפוט ותגיד ספק לעצמה ספק לחלל העולם: "שוין! איזה ילד מוכשר! ברוך ה'! שרק תרווח ממנו נחת"
וההורים שלו יחליפו צבעים מרוב גאווה ואבא שלו ייתן צ'פחה גברית כזו לילד האתרוג שלו וכולם יסתכלו על הפיטם היפה והמהודר שלו ורק יודו לאלוהים על המתנה הגדולה שנתן להם".
ילד אתרוג.
ואז אחרי שיסתיים פסטיבל ילד האתרוג, דודה מרים תסתכל עליו, ילד חווה שכמוהו ואז על ההורים שלו ותשאל: "ומה אתה עושה? איפה אתה לומד?".
והעיניים של ההורים שלו יתחילו לזוז בחוסר נחת. ויסתכלו על הריצפה. ומשם על התקרה.
ודודה מרים לא תרפה, כי דודה מרים אף פעם לא מרפה. היא פשוט לא יודעת מה זה להרפות.
עוד מבודפסט הייתה מתבייטת על משהו ולא מניחה לו. והנה היא שואלת שוב:
"לא שמעת אותי? יש לך אוזניים נכון? איפה אתה לומד? באיזה מגמה אתה נמצא?".
וילד הערבה יסתכל בביישנות לעבר דודה מרים וימלמל לה: "אני, אני לא לומד" "לא הבנתי, אתה לא באף מגמה? אתה לא עושה בגרות? אין לך בית ספר?"
וההורים של ילד החווה סוף סוף ילחצו לעזרתו ויגידו לדודה מרים:
"לא דודה, הוא לא לומד בבית הספר. כבר לא" ודודה מרים תעשה את הפרצוף הנבוך שלה:
"איך אפשר לא ללמוד בבית הספר? מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול?"
ואמו של ילד החווה תמשיך: "הוא בחווה. עוזר לעם ישראל. עובד עם כבשים. ראה צאן"
"מה?" תשתנק דודה מרים. "נו באמת, מה כבשים עכשיו? אדם צריך תואר ביד! בלי זה אין לך מה לחפש בחיים!".
וילד החווה ירגיש שבא לו להתפרץ על דודה מרים ולהגיד לה שמבחינתו היא ממש אבל ממש פרמיטיבית ומי היא בכלל שתחליט בשבילו האם הוא יצליח בחיים או לא? ואם היא הייתה רק מוכנה להגיע לחווה שלו שנמצאת בגוש עציון אז היא כבר הייתה רואה כמה הקרבה ואחריות צריך בשביל לקום לפנות בקור ולטפל בכל בעלי החיים שנמצאים שם. לתת להם אהבה. לדאוג להם. להכין את האוכל. יום אחרי יום. במסירות. בהקרבה.
אם היא רק הייתה מוכנה לבוא ולהפסיק עם הביקורת שלה. אבל ילד החווה הסתכל לעבר הוריו והבין שמה שבאמת כואב לו זו לא דעתה של דודה מרים. כי מה אכפת לו ממנה.
זה העצב שנסוך על פניהם. הם רצו עוד ילד אתרוג. עוד יחידה במחשבים ובפיזיקה. עוד מחונן. וקיבלו ילד חווה שכל הזמן דורש מים. ויתעצב ילד הערבה אל ליבו ואז הוא שאל את עצמו:
מתי ההורים שלי יפסיקו לשפוט אותי לפי אח שלי האתרוג ומתי הם יבינו שיש לי אל העולם שלי ושאת העולם הזה הם צריכים להעצים.
ואז הוא התחיל לבכות בשקט ולנגב את הדמעות.