יממה חלפה מאז ניסתה איראן באמצעות שלוחת הטרור הלבנונית שלה לפגוע בראש ממשלת ישראל, יממה שבמהלכה שני ראשי האופוזיציה המתיימרים להיכנס לתפקיד הזה - בני גנץ ויאיר לפיד - לא טרחו לפרסם גינוי, הזדהות או אמירה בעלת משמעות בנושא הזה.
לשם המחשה, כשמתנקש ניסה לפגוע בחייו של המועמד לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ, בתוך שעה קלה הספיקו גדולי יריביו, כולל ג'ו ביידן וסגניתו האריס, להתעניין בשלומו, למחות בזעזוע על המעשה ולצאת בהודעות פומביות מיוחדות לציבור.
יש פה כמה אלמנטים, מעבר לשוליות הזניחה אליה נדחקו שניהם בחודשים האחרונים - גנץ מאז פרישתו הנשכחת מהקואליציה ולפיד כמעט מאז תחילת המלחמה: האחד, חוסר ההבנה המדיני של השניים. השני, סדר העדיפויות הלקוי שלהם. והשלישי, היותם שפוטים כחומר ביד היוצר בידי מובילי מחאת קפלן.
הנקודה הראשונה היא חוסר היכולת שלהם לחשוב בגדול, במישור המדיני. ניסיון לפגוע בראש ממשלת ישראל אינו ניסיון לפגוע בבנימין נתניהו האיש המתגורר בקיסריה (שגם זה עניין חמור בפני עצמו). כשראש מדינה וסמל שלטוני שלה מותקף על ידי אויב - המדינה כולה מותקפת.
את האלמנט הזה פספסו עוד מגיבים מהשמאל הקיצוני, אנשים כמו אורי משגב או ערן עציון, שהסבירו בטקסטים מופרכים שרק בדיקטטורה פגיעה בנתניהו שונה מפגיעה בכל אזרח. ברצינות? זה מה שחשבתם גם אחרי רצח רבין? אחרי רצח גנדי? אתם לא מבינים מה המשמעות של סמל שלטוני גם בדמוקרטיה?
ואולי, לשם המחשה, צריך לתהות מה היה קורה אם חלילה חיזבאללה היה משלים את זממו ופוגע בראש הממשלה. האם מבחינתם הייתה זו רק פגיעה בעוד אזרח ישראלי, או שאז היה נופל להם האסימון והם היו מבינים את ההישג התדמיתי, הצבאי והמדיני של האויב?
האלמנט השני הוא סדר העדיפויות הלקוי של אנשים שטורחים לצייץ את הגיגיהם כמעט על כל שטות, אבל ניסיון חיסול של יריב פוליטי (גם אם הם לא מבינים את ההיבט המיוחד בהיותו ראש ממשלה) לא מצליח לחלץ מהם מינימום של אמירה משמעותית. אנשים עם סדר עדיפויות ילדותי ורדוד כל כך לא יכולים באמת לצפות להנהיג מדינה רגישה ומורכבת כמו ישראל.
והאלמנט השלישי הוא השאלה למה הם לא התייחסו מיד, ממה הם חוששים ולמה הם חושבים שעדיף להם להתעלם ככל האפשר מהאירוע?
התשובה היא כמובן מחלת הרלב"ת שתקפה את ארצנו והקבוצה המתמעטת מאליה של מפגיני בלפור/קפלן. התחושה היא שלמרות שמדובר בקומץ שיושב על קצה הסקאלה הפוליטית, ורובו כנראה מצביע בכלל למרצ ולחדש, גם מנהיגי המרכז שמאל הרך יותר חוששים ממנו ומדברו.
ולסיום, עדיין לא מאוחר, גנץ ולפיד יכולים להציל את שאריות כבודם העצמי, להכריז בקול צלול שפגיעה או ניסיון לפגיעה בראש ממשלת ישראל הוא מעשה צבאי ומדיני חמור מאין כמותו שמדינת ישראל לא יכולה לעבור עליו בשתיקה בשום אופן. אנחנו לא צריכים את האמירה הזו, זה הם שזקוקים לה, כדי להוכיח שהצליחו, אולי, להתבגר קמעה.