סיפור קצר וכואב על שכול בשכונה אחת בלוד, במציאות של המלחמה המורכבת והצודקת שאנו חיים בה בשנה האחרונה.
בערב ראש השנה התרחש פיגוע בתחנת הרכבת הקלה ביפו. שחר גולדמן הי"ד המקסימה והיפה, הבת של אברהם ורותי השכנים ממול, נרצחה שם בידי המחבלים הנאצים. שחר המוכשרת וטובת הלב - שהייתה אהובה על כל מי שהכיר אותה. לוויתה התעכבה כי חיכו לאחת האחיות שגרה בחו"ל וכך יצא שלאורך כל ראש השנה נכנסנו כל השכנים בערבי החג לשיר עם המשפחה ובימים לתקוע בשופר ולהתפלל איתה. לאחר הלוויה של שחר הי"ד חילקנו בשכונה תורנות בישולים לזמן השבעה.
ביום רביעי 9.10 היה התור של פנינה אפרתי, האישה שהיא הלב של הקהילה שלנו ושמתגוררת בסך הכל כ- 50 מטר ממשפחת גולדמן להכין למשפחה ארוחת ערב. תוך כדי שהיא מבשלת את ארוחת הערב היא מקבלת הודעה כי אחיה, גיבור ישראל, ישי גרינבאום הי"ד נפצע אנושות בלבנון.
ישי התגורר עם אשתו הדס וילדיהם בלוד ועבד במחלקת הרווחה של העיריה. איש צנוע וטוב לב. מלח הארץ. מהאנשים האלה שכולם מעריכים וחפצים בקרבתם. אדם שיצוק מהחומר של לעשות רק טוב. אחרי שבועיים של תפילות רבות ומאבק רפואי, התבשרנו כי במהלך השבת האחרונה ישי הי"ד נפטר מפצעיו.
וככה בשכונה אחת קטנה בלוד ובטווח של 50 מטרים בלבד, השכול מכה פעמיים בזמן כה קצר. יש פה שכנים שכבר עושים את הסבב השלישי של המילואים שלהם.
יש פה שכנים שסיימו לחימה בעזה ועכשיו הם נלחמים בלבנון. יש פה נשים שמחזיקות משפחה וילדים ונלחמות לשמור על שגרת חיים נורמאלית ככל האפשר. ויש פה קהילה קטנה שמתלכדת ומצדיעה לגיבוריה.
אמן שנהיה ראויים לכל הנופלים והנופלות, הגיבורים והגיבורות שלנו שבדמם הקדוש מצווים לנו את השמירה על המדינה האהובה שלנו.
הכותב הוא משנה למנכ"ל משרד התחבורה