מו"ר הרצי"ה קוק: עֲרָבוֹת ו'כלל ישראל'

זהו סיפור אישי, על כברת דרך שהלכתי, אני לבדי, עם מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק (להלן: הרצי"ה):

היה זה בי"א בתשרי ה'תשכ"ד (לפני 61 שנה), אחרי ארבעים יום ראשונים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב בירושלים. לפני נסיעה הביתה לחיפה, לחג הסוכות, הלכתי אל מו"ר הרצי"ה, באשר לא הצלחתי להיפרד כראוי במוצאי יום הכיפורים, ופניתי אל ביתו ברחוב עובדיה 30, בשכונת גאולה.

שם נאמר לי כי הרב מתכונן ללכת להתפלל בישיבה (בבית הרב קוק, שברחוב הרב קוק), וטוב יהיה אם אלך אתו, שכבר היה כבד הליכה. הלכנו לאט לאט, שאלתי את שאלותיי בחרדה ובזהירות, ומו"ר ענה בנחת, בהרחבה ובמאור פנים.

בכיכר השבת התקהלה אספת בחירות של 'אגודת-ישראל'. מו"ר היה לבוש כמותם. רק אני פסעתי לצידו בזהירות בתלבושת 'בני-עקיבא' – כיפה סרוגה, סנדלים, חולצה וציציות בחוץ. לפתע החל הרצי"ה ללכת במהירות – דבר שהיה קשה לו ביותר, שכבר היו רגליו כואבות מאוד – תפש בידי ומשך אותי אחריו כאילו הוא בורח מפני אש. לא הבנתי כלום. לא קלטתי מה בדיוק נאמר שם מפי הנואם, ומה החריד וטלטל כל-כך את מו"ר.

רק אחר-כך, במעלה רחוב שטראוס, הבנתי שהנואם דיבר אל 'קהל האתרוגים, שיש בהם טעם ויש בהם ריח, יש בהם תורה, ויש בהם מצוות...', ומו"ר הרצי"ה אמר לי, בעודו מתנשם ומתנשף, בפלסנו דרך בתוך 'קהל האתרוגים' אל עבר מרכז העיר: 'ובמה הקיפו את המזבח? במה הקיפו את המזבח?' (לפי הגמרא בסוכה מה א) – כשהוא מכוון אל הערָבות נטולות הטעם והריח, שבלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערָבות ההן יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – שבזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, אבל בזמן המקדש היו מקיפים בהם את המזבח.

הנה לשון המדרש בויקרא-רבה (פרשה ל', יב): "פרי עץ הדר אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים אלו ישראל: מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח – כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; וענף עץ עבות אלו ישראל: מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם – כך ישראל, יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; וערבי נחל אלו ישראל: מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח – כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ...

אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו; ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה כמו שכתוב (עמוס ט', ו): "הבונה בשמים מעלותָו", ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם) "וַאֲגֻדָתוֹ על-ארץ יסדהּ". לפיכך משה מזהיר לישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר – כפת תמרים – וענף-עץ-עבת – וערבי-נחל – ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ).

נכדתי הבכורה נקראת 'ערבה' בזכות הסיפור הזה, ועץ ערבה עָנֵף ניצב על פתח ביתנו באלון-שבות.

מאז לא נזקקתי עוד לשום שיחה נוספת על המשמעות של הידבקות ב'כלל ישראל'.

סיפור נוסף יש לי ממורי ורבי: הוא הציב על השידה בחדרו את תמונתו של בנימין זאב הרצל בין תמונותיהם של גדולי הרבנים, מהגר"א ועד אביו הראי"ה קוק. פעמים רבות ראיתי את תמונות הרבנים וגם את תמונתו של הרצל, אך מעולם (ועד היום) לא ראיתי אותן יחד, רק אצל הרצי"ה. כשהרהבתי עוז ושאלתי אותו 'מה עושה תמונתו של הרצל בין תמונות הרבנים?', חייך, האריך בהסבריו, ולבסוף ענה: 'אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ה' להתחיל להוציא אותנו מן הגלות שלנו'.

פעם אחת נעלמה תמונתו של הרצל (אחר כך התברר שפשוט נפלה מאחורי השידה), אולם כשראה רבינו שהתמונה חסרה, מיהר לקרוא לבני אייזנר ז"ל, וציווה עליו להביא תמונה של הרצל ממשרדי הקרן הקיימת לישראל, באומרו בחיוך: 'מישהו כנראה דואג ליראת שמים שלי'.

בזכות מעשה זה קראתי מחדש את כתבי הרצל, ונתגלתה לי דמותו באור חדש ומופלא מאד. די אם אציין משפט אחד מדבריו בקונגרס הציוני הראשון (כתבי הרצל תרצ"ט, כרך ה', עמ' 100):

'הציונות היא שובנו אל היהדות עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים – אנו הבנים שיצאו וחזרו, מוצאים בבית-אבא כמה ענינים המשועים לתקון; ביחוד יש לנו אחים הנמצאים בדיוטות התחתונות של העוני, אך בקן הורתנו מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות, באשר גלוי וידוע כי רחוקה מליבנו מחשבת בליעל לשלוח יד בקודש'.

מו"ר הרצי"ה היה גם מרבה לדבר על "קדושת המדינה בישראל", עם הכלים והמוסדות הממלכתיים, והיינו תמהים על השימוש בלשון 'קדושה' – אז שאל אותנו רבינו – 'קדושת ארץ ישראל, ודברי הרמב"ן על מצוות כיבושה וישיבתה בכל הדורות, אתם יודעים ומכירים?' ואמרנו, 'כן'; ושאל מו"ר – 'מדוע הרמב"ן לא כבש בעצמו את ארץ ישראל?' התחלנו לגמגם במבוכה – ראה רבינו את מבוכתנו, ואמר בחיוך – 'כי לא היו לו טנקים'!

פעם אחת, כשליוויתי אותו מהישיבה (בקרית משה) לביתו, שאלתי את מורי ורבי: 'האם דורנו זה עדיין חלים עליו הדברים המופלאים שכתב (אביו) הראי"ה במאמר 'הדור'?' מו"ר השיב בלי כל ניד של ספק – 'כן, בוודאי'! הוספתי ושאלתי, האם זה חל גם על השמאל הישראלי, עם כל ההתנגדות שלו לארץ ישראל, ולכל דבר שבקדושה?

ורבינו השיב באותה לשון – 'כן, בוודאי'! כאשר הוספתי והקשיתי, 'הלוא אז היו החלוצים חדורים רוח של אהבת הארץ, ערכי התיישבות, מסירות נפש, וכד', וכעת נראה שחומרנות וחמדנות, העדפת הפרט והשפעות תרבותיות נכריות משתלטות ומכלות כל חלקה טובה'?? רבינו עצר מלכת, הביט בפני ואמר לי: 'מי הכיר את דור החלוצים ההם, אני או אתה?! – הדור של היום טוב יותר מהדור של אז'!

התחלתי לעיין בדברים שנכתבו בדור החלוצים של בני העלייה השנייה והשלישית, וראיתי עד כמה צדק מורי ורבי – היום לא מעיזים לכתוב דברים קשים וחמורים, כמו שכתבו בני דורו של יוסף חיים ברנר, שעליהם כתב הראי"ה את דבריו הגדולים במאמר 'הדור'.