כיצד מתקנים מחדל?

א. מלחמת יום הכיפורים – הניצחון ותודעת המחדל

בכל שנה מאז מלחמת יום-הכפורים, גם בתשרי הקודם, נמלאו העיתונים כתבות על "המחדל". אכן היה מחדל מודיעיני, כשההכנות של האויב למלחמה היו ממש גלויות, אבל "גורמי הערכה" התעלמו מהם.

המדינה נתפסה לא מוכנה וצבאות האויב חדרו אל שטחה. אלא שהיום – הושענא רבה – לפני חמישים שנה בדיוק, צה"ל כבר חצה את תעלת סואץ מערבה. 11 יום בלבד מאז המחדל! לאחר שבעה ימים נוספים – צה"ל כמעט מחק את הצבא המצרי, מעברה המערבי של תעלת סואץ.

אלמלא הלחץ האמריקני – היה מכריע אותו סופית ומגיע להסכם כניעה של מצרים. כך גם בגזרה הצפונית, כשצה"ל מגיע למרחק 40 ק"מ בלבד מדמשק.

הרגש הטבעי וההיגיון הבריא מורים כי יש לציין מלחמה זו כהישג הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז הוקמה, ולצד הצער והיגון על האבדות הרבות, לחגוג את נס ההצלה והניצחון. אדרבא, דוקא המחדל של הימים הראשונים מבליט את עצמת ההישג.

אבל מסע היללות של גופים תקשורתיים בעלי אג'נדה השתלט על האוירה. תגובה זו יצרה טראומה לאומית, שמאז ועד היום יש מי שדואג ל"תחזוקה" שלה. זו "הנדסת תודעה" שאי אפשר כביכול לסמוך על הצבא – מה שלא נכון עובדתית. זו היתה סיבה מרכזית להסכמי השלום השערורייתיים שנחתמו עם המצרים שנים ספורות לאחר מכן, ובהם מסרנו את חצי האי סיני, על העומק האסטרטגי החשוב שלו, בארות הנפט, שדות התעופה, והמרחב התיירותי והאווירי.

דווקא המצרים שהובסו במערכה ממשיכים לחגוג את הניצחון של הימים הראשונים בקרב, להעלות את המורל שלהם ולרקום את מזימותיהם הגלויות להשמידנו (לאחרונה גדלה המודעות הציבורית להכנות האדירות – הגלויות לעין כל – של צבא מצרים לקראת המלחמה הבאה).

ב. כבר היו דברים מעולם

הסיפור שדומה למלחמת יום הכיפורים, הוא על מרד אבשלום שתפס את דוד לא מוכן, למרות כל איתותי האזהרה שקדמו לו בהתנהגותו השחצנית של בנו. דוד, עטור הניצחונות במלחמותיו במזרח ובצפון – הפך ברגע אחד לאדם שנס על נפשו, כשאיתו מאות ספורות של חיילים. אך הוא לא התייאש, ועשה את הבלתי יאומן – ניצח בצבא קטן את צבאו הגדול של אבשלום. חיילי דוד חזרו מנצחים וצוהלים מקרב שניהלו נגד כל הסיכויים. הם ציפו לתופים ומחולות כפי עשו הנשים שקבלו את פני דוד השב ממלחמות פלשתים. אבל דוד יצא אל השער וזעק: "בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני!" העם חדל משירי הניצחון והתגנב העירה כאילו הובס בקרב.

יואב תפס בחושיו החדים כי אסור להפוך את שמחת הניצחון לאבל. לכן, איים על דוד – בפעם הראשונה והאחרונה – שאם לא ייענה לדרישתו תבוא עליו הרעה הגדולה מכול.

דוד מחה את דמעותיו, יצא אל העם ובירך אותם, השיב להם את גאוות הניצחון, את השמחה, את הברק בעיניים. לימים, כשיצווה את שלמה להיפטר מגורמים בעייתיים, ובתוכם יואב שהרג את אבנר ועמשא, לא יזכיר אפילו במילה את הריגת אבשלום. נראה, כי בעצם הסכים לדעתו של יואב.

ג. הזדמנות לתשובה לאומית

"אי זו היא תשובה גמורה. זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כח" (רמב"ם, תשובה, ב,א).

נדיר מאוד, שיזדמן לאדם לתקן אותו מעשה עצמו בנתונים כמעט זהים. אבל נראה שבמישור הלאומי, יש לנו עתה הזדמנות כזו.

בדומה למלחמת יום הכיפורים, מחדל מודיעיני של "גורמי הערכה" שהתעלמו מההכנות הגלויות של האויב, גרם לאסון שקרה לנו בשמחת תורה שעברה. הרצח, החטיפה, ההתעללות וההשפלה, היו נוראים, ואויבינו כבר משתמשים בהם להאדרת ה"נצחון" למרות שבפועל הם מובסים באופן שאיש לא דמיין. למרבה הצער, שוב גורמים בעלי אג'נדה אצלנו מנסים לקבע את האירוע כמחדל ותבוסה, וליצור רוח נכאים לאומית שעלולה לגרום לאסון גדול עוד יותר.

זו ההזדמנות שלנו לתקן. לצד האבל היגון והכאב, יש להדגיש במיוחד את שמחת הנצחון, את היכולת המופלאה של עם מוכה וחבול להתעשת לבלום ולתקוף. את המהפך האדיר של צבא היבשה שגורמים לא אחראיים הקטינו וניוונו במשך שנים, והפך תוך זמן קצר מאוד למכונת מלחמה אדירה ומלאה רוח קרב. ובעיקר – את המהפך הנפשי והתודעתי, המלאים אמונה בצדקת הדרך ודרישה לסיום ומיצוי התנופה הצבאית עד חיסולו של האויב.

זו ההזדמנות לתשובה לאומית. בל נחמיצנה.