הושענא רבא, יום חיתום הדין. הנה נחתמת לה שנה, שנה שהתחילה במרחץ דמים, בטבח אכזרי מאין כמותו, בפלישה המונית של אויבינו אל תוככי מדינת ישראל, בקריסה בלתי-צפויה ובלתי-מובנת של כל מערכות ההגנה שחשבנו שיש לנו, בחורבן ישובים שלמים, בחטיפת מאות אנשים, נשים, קשישים, תינוקות וילדים, בטראומה לאומית איומה.
נראה היה באותו בוקר נורא, שבקשתנו משמיני עצרת שלפני שנה: "חתמינן בספרא דחיי" – לא התקבלה. לא חיים קיבלנו, אלא טעמנו את טעמו של מר המוות. ועמו גם טעמן של האימה, של החרפה, של הזעקה-שלא-נענתה. וגם טעמה של פליטות כאן, בארצנו: עשרות אלפים שנאלצו לגלות מישוביהם, בדרום ובצפון. טעמו של שבי על כל זוועותיו. ובהמשך השנה גם טעמה של שנאת ישראל אכזרית, חובקת-עולם, שנאה שהזינה ושימנה מנגנוני השמדה של ממש אצל אויבינו, ושנאה נוטפת רוע וצביעות גם של מי שהוגדרו כטובי ידידינו.
אבל השנה הזו היתה השנה בה קמנו על רגלינו, נחושים לחתום את עצמנו, את עמנו ואת מדינתנו, לחיים. נחושים לא לאפשר יותר מציאות כזו בה מנגנון השמדה מאיים עלינו מגבולנו. נחושים להשמיד ולאבד את ארגוני ומנגנוני הטרור הקמים עלינו, נחושים להבטיח לעצמנו, למדינתנו, מזרח תיכון חדש ואחר שבו ישראל יכולה באמת לשכון לבטח, ולהבהיר לאויבינו, בדרך המוחשית ביותר, שמי שפגע בנו – יפגע באופן שאין ממנו תקומה. והצלחנו. עוד לא סיימנו, אבל כבר ברור שאנו בדרך הנכונה.
אכן, שילמנו מחירים כואבים, בהרוגים (הנה הבוקר אנו שוב מביאים לקבורה שניים מנופלינו: רב-סרן סער אליעד נוורסבקי, הרב והרב-סרן אבירם חריב הי"ד), בפצועים, בחיים תחת-אש בחלקים נרחבים של ארצנו, בשגרת-חיים שהופרה לחלוטין, אבל אנחנו יודעים שכל המחירים הכבדים הללו הם כאין-וכאפס לעומת מה שתכננו עבורנו אויבינו, שונאינו ומבקשי השמדתנו, השמדתנו ממש. כבר הבנו, שאין באמת הפרש בין המילים ובין המעשים שלהם כנגדנו. אנחנו יודעים שהמלחמה הזו היא ממש מלחמת הקיום שלנו, מלחמת "חותמנו לחיים", ואנחנו נחושים להיחתם לחיים.
ובסיכומה של השנה (אם-כי לא של המלחמה) עולה מאליה השאלה: איך ובזכות מה הצלחנו עד כה? כי אין ספק, שיצאנו למלחמה הזו מתוך חוסר-מוכנות מובהק. יצאנו אליה מתוך מחסור בחיילים, במפקדים, בציוד, בחימושים, בכלי מלחמה, בתכניות-מלחמה, במודיעין, ובמה לא בעצם? ונאלצנו להתמודד במהלכה מול מערכות-לחצים חיצוניות ופנימיות לא-קלות, ולקבל החלטות לא-פשוטות. איך ובזכות מה או מי עברנו את שנת-המלחמה הזו?
התשובה העיקרית היא: בזכות הרוח. הרוח הגדולה של החיילים, מאות אלפי חיילים שבפתע-פתאום מצאו את עצמם במלחמה שמעולם לא נערכו אליה, חלקם הגדול עזבו באחת את חייהם האזרחיים מאחור, והסתערו קדימה במלחמה שידעו שהם עלולים לשלם בה את היקר מכל, אבל ידעו גם עד כמה המלחמה הזו חשובה לעם ולמדינה שלנו, והגיעו מוכנים בפשטות למסור הכל למעננו. הרוח הגדולה של המפקדים, שגילו כישרונות ויכולות-פיקוד יוצאות-דופן, ויצרו מעכשיו-לעכשיו תכניות-תקיפה ושיטות-פעולה מנצחות, המפקדים שהמחויבות שלהם כלפי פקודיהם כל כך גדולה, עד שהם שולחים את נשותיהם ואת הוריהם לבתי העלמין ולבתי האבלים כשאחד הפקודים נופל.
הרוח הגדולה של המשפחות שתומכות בחיילים ובמפקדים האלה מאחור למרות הלילות טרופי-השינה והימים שכל אחד מהם הוא אתגר-שלא-נגמר. הרוח הזו חיפתה, ועדין מחפה, על כל החוסרים והשלימה אותם, ואף מעבר לכך. הרוח הזו הובילה את הקרבות, והביאה את כל הנצחונות. (כמובן, כל מה שכתבתי בלשון "עבר" נכון גם להווה). הרוח הזו גם חיזקה אותנו, בממשלה, בשעות ובצמתים בהן נדרשו החלטות קריטיות.
רוח גדולה במיוחד השפיעו עלינו שני פורומים שקמו תוך כדי המלחמה, זקפו את קומתו של העם, והורו, כמצפן, את הדרך הנכונה: פורום תקוה, שליכד משפחות חטופים שדרשו מאתנו להשיב את יקיריהן משבי חמאס, אבל לא תוך כניעה אלא דווקא תוך הכנעה של ארגון הטרור הזה. אם לא הרוח הגדולה, לא ניתן להבין כיצד הצליח פורום תקוה דל-המשאבים להציב עמדה ברורה, נחושה, מלאת אמונה, ובעיקר מלאת גבורה ותקווה, אל מול הקמפיין עתיד-המשאבים שקרא לנו שוב ושוב להיכנע לחמאס ולהפסיק את המלחמה. בכל צומת ובכל שלב הרוח הגדולה הזו של פורום תקוה מובילה, מנחה, מצביעה על הכיוון הנכון, באומץ, בתבונה, ללא מורא. עם ישראל ומדינת ישראל חבים לפורום הזה תודה גדולה.
ופורום הגבורה, שליכד משפחות שכולות שבניהן נפלו במלחמה, הדורשות מאתנו, הממשלה, את הדרישה הפשוטה והצודקת כל כך: לא לעצור, להמשיך ולחתור לניצחון ולהשגת מטרת המלחמה כולן, למען נפלו הבנים. האמת, שאת הדרישה הזו שמעתי כמעט בכל לויה או ניחום אבלים אליהם הגעתי, שוב ושוב ביקשו ממני המשפחות השכולות: "תמשיכו, תמשיכו, אל תעצרו, אל תיכנעו, שלא יהיה זה עוד סבב". זו התחושה הטבעית והברורה של כל המשפחות השכולות. אבל עצם ההחלטה על הקמת הפורום – היא החלטה שמאחוריה רוח גדולה של אחריות לאומית, החלטה נחושה לא לשקוע באבל המשפחתי אלא להמשיך את המלחמה הגדולה שהבנים נלחמו שעליה נפלו. הפעילות החשובה שמייצר פורום הגבורה, גם בפן הציבורי, גם בפן החינוכי, וגם אל מול מקבלי ההחלטות בממשלה – היא רבת חשיבות, ואין ספק שעמדה ועומדת לנו, כממשלה, ברגעים הקשים ביותר.
בתפילת המוסף של החג נתחיל לומר ברכת "משיב הרוח", אותה תפילה שרבים מאתנו לא הספיקו להתפלל בשמחת-תורה תשפ"ד. היום כבר ברור, שהמלחמה הזו שהתחילה אז, היא מלחמת "משיב הרוח". לא רק שהרוח היא שנצחה במלחמה, אלא דומה שהמלחמה הזו אף השיבה לנו את הרוח הגדולה שלנו, הרוח שהייתה שם תמיד, אבל באופן פחות גלוי לעין, ועכשיו, במלחמה הקשה הזו, הרוח הזו היא המובילה והיא הנוכחת באופן כמעט-מוחשי. במאהל הגבורה בירושלים יתקיימו במוצאי שמחת תורה הקפות שניות. לי נראה שזה המקום הנכון ביותר לחגוג בו את ניצחון הרוח.