הכאב על כל חלל צה"ל הוא עצום, אך אבות למשפחה המשאירים אחריהם אלמנה ויתומים קטנים הוא כאב בל יתואר. אחרי שנה של מלחמה אפשר לעשות מאמץ כדי שיהיה להם שוב אבא
בשנה האחרונה, וביתר שאת בימים האחרונים - אנו חווים כאב עצום על משפחות שלמות שעולמם חרב עליהם. עולות לרשת תמונות של משפחות שעד רגע היו מאושרות, אבות עם ילדים בידיהם, נשים צעירות לצד בעליהם וכמה צאצאים עוטפים אותם, וצער נורא שאין לו סוף על בעל שהלך להילחם בשביל כולנו, ולא ישוב עוד.
אחרי ימי השבעה, נותרת המשפחה החסרה ללא עמוד שדרה. האמא צריכה לתפקד גם כאבא, אין לה את הזמן אפילו לעכל את הבשורה הקשה והיא צריכה להיות בתפקיד כפול, לנחם ולעודד את הילדים, לתווך להם את המציאות החדשה - והיא מתמודדת עם זה לבד לבד.
לנו כחברה יש את החובה לעשות הכל כדי להחזיר למשפחה הזאת מעט מהנורמליות שהיתה לה בטרם האסון. שנה אחרי תחילת המלחמה, ישנן אלמנות שכבר מתחילות לחפש אחר בן זוג חדש. הן מבינות שזה קריטי לבריאות הנפשית שלהן ושל ילדיהן. אינו דומה ילד שגדל עם אבא למי שגדל בלעדיו.
לאחרונה קמו מספר יוזמות של שדכניות ואנשי ציבור ששואפים לשדך בחורים עם אותן אלמנות. נכון, זה לא שידוך רגיל, צריך להבין שנכנסים כבר לבית קיים ולא מקימים אותו מאפס. אבל לנשים גדולות מגיע אנשים גדולים שמוכנים להיפתח לזוגיות כזאת שהיא בניין אישי אך גם בניין הכלל - בבחינת 'ונבנתה עיר על תילה'.
בתקווה לבשורות טובות.