בסיור שהשתתפתי באחד מקיבוצי עוטף עזה, עם מראות הזוועה והחורבן, לא יכולתי שלא לראות גם את חורבנו של מחנה השמאל.
הקיבוצניק היקר שהדריך אותנו, מיהר להכריז בראותו את כיפותינו: "דעותיי הפוליטיות לא השתנו במאומה! עודני מאמין בדרך השלום!" מיד שאלתי: שלום עם מי? יש פרטנר? "לא!" הוא הודה במבוכה, "אך אנו צריכים להישאר מוסריים גם אם הצד השני לא מתנהג במוסריות". שוב הקשיתי: לצאת מגוש קטיף היה נכון מוסרית? "ודאי!" הוא השיב.
אבל התוצאה היתה שהם הגיעו עד לדלת הממ"ד שלך, ושחטו ואנסו וטבחו! "נכון, אך עדיין עלינו להיות נכונים לוויתורים כואבים". לא רציתי להציק עוד, אין מטיפין למי שביתו חרב לפניו, אז נפרדנו בחיבוק, לא לפני שהוא הציע לנו להצטרף לקיבוץ ולשקם אותו. תקבלו אותנו לכאן? שאלתי בכאב. "אם תעברו את ועדת הקליטה" הוא השיב...
בנוסעי משם ניסיתי לשווא לגבש מטיעוניו תפיסת עולם סדורה ומגובשת, אך רצף הסתירות והפרדוקסים שבדבריו, הבהיר לי כי הדיון ממש לא מתנהל במחוזות השכל, אלא דווקא בנבכי נפשם הפצועה. ניסיתי לצלול למעמקי השבר של השמאל בישראל, ולהתייחס לכמה ממצוקותיו החריפות:
חלק א' – הרצחנוּת האיסלאמית:
השמאל משוכנע כי הרצחנוּת האיסלאמית מקורהּ בדיכוי, בכיבוש ובתוקפנות הציונית כלפיו. תפיסה זו קיבלה ביטוי בהספד המכונן שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג הי"ד, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 שנרצח בשנת 1956 על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול, ניקרו את עיניו והתעללו בגופתו:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי... אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי..."
כלומר, אנו כובשים קולוניאליסטיים והמשטמה הרצחנית מאת הילידים הנכבשים היא מובנת בסך הכל. דיין מאשים אותנו ברצח של רועי, אך בנוגע להמשך הסכסוך הוא מציג גישה מאוד ריאליסטית:
"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".
כלומר, אין ספק ברצונם להשמיד אותנו, דֵי בצדק אליבא דמשה דיין; לכן עלינו להיות מזוינים וערוכים שלא ניטבח ונישחט. אבל רגע, אם באמת כובשים אנו בארץ זרה, מה ההצדקה לישיבתנו כאן?
"מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו..."
הבנתם? הושמדנו בארץ לא לנו, ועתה כבשנו ארץ לא לנו. אך מה לעשות? צריך לקומם ארץ לעמנו, צריך להתיישב היכן שהוא, אז באנו הנה. שום מילה על כך שזוהי מולדתנו ההיסטורית, על ההבטחה האלוקית "לך אתן את הארץ הזו". אין תנ"ך ואין צדקת הדרך, רק גורל אכזר הביא אותנו לכאן להגיר את דם בנינו ובנותינו. מסקנתו ברורה: אכן כן, לנצח נאכל חרב.
את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
שימו לב, מה שהתחיל במבט ריאלי ומפוכח לגבי המשטמה הערבית, ולגבי ההכרח להיות חמוש ודרוך לעד, נגמר בהזיות-שלום מופקרות אצל צאצאיו האידאולוגיים.
ובכן, מה גרם לריאליה להיעלם? איך מחנה מפוכח ומקורקע הפך הוזה ומנותק כל כך?
גם על כך ענה דיין. בשנת 1981 הוא פירסם ספר המתאר את רשמיו האישיים משיחות השלום: הלנצח תאכל חרב? בשנות ה-50 הוא ענה על שאלה זו בבירור: כן, לנצח נחיה על חרבנו!
אך ב-30 השנים הבאות דיין וחבריו התעייפו. הרי מאוד קשה לחיות כך, כשכל הזמן מביט בך אויב רצחני מעבר לגדר! באמת, זה בלתי נסבל. כאשר אתה מנתק את הסכסוך מהקשרו הדתי וההיסטורי, מה שנותר זה רק "חייל לבן מכה חייל שחור... המלך משחק עם המלכה" כפי שניסח זאת חנוך לוין. משחקי דמים מיותרים, אכן "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות"! באין חזון ודגל, באין יעד ואופק רעיוני, הקזת הדמים ההדדית הזו מוכרחת להיפסק, ועכשיו! שלום עכשיו!
לכבוש לחלוטין את הארץ ולגרש את האויב הערבי (כפי שהציע ברל כצנלסון) – זה לא מוסרי בעיני השמאל, ולחיות לצד האויב הרצחני הזה – זה גם לא ייתכן. אז מה לעזאזל עוד אפשר לעשות?!
מצוקה נפשית זו היתה מצע-הגידול להזיות השלום של שנות ה-90. כשהמציאות קשה מדי ואין תקווה באופק, קצת אסקפיזם לא יזיק... כמו ילד שחושב שאם רק יפסיק להסתכל עליה – המפלצת תיעלם; כך השמאל בחר לברוא מציאות מדומיינת והאמין בה בכל ליבו: למה לפחד מהאויב? הוא בכלל לא אויב! הנה, בוא נשב לדבר איתו ונגלה שהוא בן אדם! אפילו יאסר ערפאת הוא דוֹד חביב ואנושי מאוד, סיפרו משפחת רבין.
כלומר, בעבר השמאל הבין היטב שהערבים הם אומה רצחנית, אך בהעדר צִדקת הדרך ומוסר יהודי, אין דרך אמיתית להכריע, ואז נותרנו עם שתי ברירות עגומות: להילחם לנצח או לחתום הסכם שלום. לחיות על חרבנו אי אפשר, ושלום אין כל-כך עם מי לעשות. להכריע? זה לא בא בחשבון. אי שם בשנות ה-90 זה החל להפוך לפסיכוזה של ממש: "הבטחתם להפוך אויב לאוהב!" אך האויב מסרב לשתף פעולה ונשאר אויב מר! אז מה עושים? שכנוע עצמי! זה מוצאם האחרון של המיואשים. מחליטים שאין אויב! זהו, נגמר!
שירו שיר לשלום, כי מחר נתעורר לשחר של יום חדש! הילדים שלנו לא ידעו עוד מלחמה! "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה!" – תודה אבא! אך אחרי המלחמה הזו יהיה שלום אמיתי? – אממ, אינני יודע בתי. אך נוח לי להאמין שכן. מקסימום, זה יהיה כבר בעיות של הדור שלך... מתוך עייפות נוראית, הנובעת מהיעדר קשר חי לערכי הנצח והניצחון, אמרו בשמאל: זהו, פתרנו את הסכסוך! ולא ניתן לעובדות הברורות לבלבל אותנו.
או אז לגלג שמעון פרס מעל דוכן המליאה: "אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות שלו!.." כאשר אתה מנסה לשקוע בדמיון, אין יותר מעצבן ממי שמפריע לך ומזכיר לך שאתה הוזה. לכן הימין שנוא כל כך, כי הוא מתעקש להזכיר לשמאל את מה שהוא מתעקש לשכוח.
ומה עושים כאשר המציאות לא מסתדרת עם התיאוריה?..
מנסים להיתלות בהסדר השלום (כלומר, כניעה) הבא או מוציאים קמפיין חדש שיסביר למה הערבים אינם המכשול לשלום, אלא דווקא הימין הסהרורי, שמפריע לדו-קיום הנפלא שפורח כאן.
מחוללי הטרור, אליבא דרבין, פרס, בוגי, אולמרט, לפיד וחבריהם, הם אותם קיצוניים מתסיסים מהימין המבקשים ללבות את הסכסוך שהצד השני כלל לא מעוניין בו. לכן ביבי הוא זה שרוצח את החטופים, ולא מפלצות החמאס שירו בהם בדם קר. צבי סוכות אשם במחדל שמחת תורה, ולא סינוואר. האיום הקיומי שלנו, טוען הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, הם בן גביר, סמוטריץ' ויריב לוין. ממש כך. ככל שהמציאות טפחה על פני השמאל, כך הוא נהיה הזוי יותר.
בעומק העניין, השמאל מסרב לקבל את האמת הפשוטה שהרצחנוּת האיסלאמית נובעת מאנטישמיות. הוא מתעלם מהאמת הזו, לא מתוך הסבר מנומק, אלא מתוך חרדה סמויה.
על אף שמאורעות תרפ"ט התרחשו עוד הרבה לפני שהיה כיבוש או מתנחלים, ועל אף שמבחינת חמאס, גם תושבי בארי הם מתנחלים, השמאל מחפש שוב ושוב סיבות מדוע הערבים רוצחים בנו. אובססיה זו הולידה את אשמת הכיבוש, את אלימות המתנחלים, את קמפיין טרור הבודדים שכתוצאה ממר נפשם הלכו מחבלים מיואשים לדקור יהודים. השמאל לא מוכן להשלים עם העובדה הפשוטה שהערבים לא צריכים סיבה מיוחדת כדי להרוג יהודים. קוראים לזה אנטישמיות.
אך השמאל לא מוכן להכיר בכך! זאת מפני שהכרה בכך שהמניע הוא אנטישמי, פירושה הכרה בכך שאנו יהודים, וזה לא בא בחשבון. השמאל נוטה להכחיש את האנטישמיות הערבית על-ידי מציאת טעמים הגיוניים מדוע הערבים רצחו בנו הפעם, ובכך הוא בודה לעצמו כל פעם סיפור חדש ש'הקיצוניים משני הצדדים' הם אלה שמלהיטים את הרוחות.
האויב צועק בכל דרך אפשרית שהסכסוך הוא דתי, אך השמאלן לא מסוגל לשמוע זאת, הוא מפחד לשמוע זאת. לכן הוא מפתח אובססיביות חולנית לרדיפת מתנחלים ולהאשמת הכיבוש, כי זה החמצן שלו! זה מספק לו הסבר הגיוני למה ערבים תוקפים יהודים (זה אחד ההסברים לכך שבניגוד לכל היגיון, כאשר הטרור הערבי מתגבר, כמות המעצרים המנהליים כלפי יהודים עולה: במבט שמאלני, הטרור נוצר כתוצאה מגורמים יהודיים מתסיסים. נעצור אותם ותשקוט הארץ!).
רגע מזוקק של אירוניה נרשם בחצרו של חה"כ צבי סוכות ביישוב יצהר עת ביקר אותו חה"כ יאיר גולן. הם יצאו אל הדשא המשקיף על מחנות הפליטים של העיר שכם, ואז פולט יאיר את הפנינה הבאה: "בסופו של דבר, ההיסטוריה של הציונות התחילה בזה שההתיישבות היתה איפה שהערבים לא ישבו". צבי ההמום ענה לו בהתרגשות: "אתה אמיתי?! אתה יודע למה הערבים לא יושבים בתל אביב? כי גירשו אותם משם! למה יש בשכם ארבע מחנות פליטים?! מהיכן הם פליטים?! מהשטח שאתם גירשתם אותם! אנחנו ביהודה ושומרון לא גרשנו שום ערבי!".
זה בערך תמצית הדיאלוג בין השמאל לימין: עומד הקולוניאליסט הכובש מגוש דן, ומטיף למתיישב שבא לגור על קרקע שוממה בסמיכות למחנות הפליטים שגורשו מגוש דן, על כך שהוא מנשל ערבים מאדמותיהם. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. אך יותר מכל, זה בעיקר מביך.
הכותב עומד בראש מיזם 'דור הניצחון' להנחלת ערכי רוח לחימה יהודית
לתגובות: ori15cohen@gmail.com