בהר הרצל פגשנו היום (ראשון), יום הזיכרון הממלכתי לנופלי ונרצחי השבעה באוקטובר, את ליטל סויסה, אחותו של דקל סויסה הי"ד שנפל בקרבות היום ההוא, ומספרת על התחושות הקשות ומורכבות ביום הזה.
"ישנו האבל הלאומי של כולנו ובתוכו הסיפור הלאומי ישנו גם הסיפור הפרטי שלנו, הסיפור של דקל שנלחם בצורה הירואית והציל את החיילים שלו, הגן בגופו על ספר תורה במוצב", אומרת ליטל שהגיעה לחלקת קברו של אחיה עם כמה מחייליו שניצלו בקרבות אותו יום קשה.
"הוא הכניס אותם למיגונית ועשה הכול כדי שהחיילים שלו יחזרו הביתה בשלום. בסוף מסע הכומתה שלהם דקל נאם בפניהם ובפני ההורים שלהם נאום של ערכים שבו הוא הזכיר את שני הנופלים האחרונים שהיו באותה תקופה והוא הבטיח להם שלא משנה מול איזה אתגר הוא יעמוד, הוא יחזיר הביתה את החיילים שלו בשלום, וזה מה שהוא עשה. ממוצב פגה אף אחד לא נחטף. החייל הראשון שנפל שם היה איתמר כהן ודקל תחת אש מאסיבית פינה את הגופה למיגונית כי לדקל היה חשוב שכולם יחזרו הביתה".
על תחושתה כאחות גדולה, הגדולה מאחיה ב-16 שנים, היא אומרת: "דקל היה מיוחד במינו. מצד אחד הוא היה האח הקטן, אבל הוא היה גם האח הגדול, עם התובנות והעצות, ועכשיו כל מה שאני רוצה זה להרים אליו טלפון ולשאול אותו 'דקל, מה עכשיו, מה אני צריכה לעשות. תן לי סימן'".
"אני מאמינה שדקל שולח לנו סימנים. הייתי רוצה יותר", אומרת ליטל.