אחינו החרדים, הגיע הזמן

‏אנו חיים בעידן של שבירה. לא רק שבירה פיזית של גופים וכלים, אלא שבירה עמוקה של הפרדיגמות שהחזיקו את עולמנו.

השבר הנורא של טבח שמיני עצרת (7 באוקטובר) חשף את הסדקים העמוקים בתפיסות שלנו.

נפילתו של הרב אבי גולדברג הי"ד הבוקר מהווה נקודת מפגש טראגית של העולמות. הקודש והחול, הספרא והסייפא.

הוא היה התגלמות של מה שהרבי מקוצק כינה "תורת אמת" - לא אמת מופשטת, אלא אמת שמתממשת בתוך המציאות הכואבת, המורכבת, הבלתי-אפשרית כמעט.

הדיכוטומיה המסורתית בין "תורתו אומנותו" לבין "הגנת המולדת" מתפרקת אל מול המציאות החדשה. זו לא שאלה של "או-או" אלא של "גם-וגם".

המושג החרדי של "ביטול תורה" מקבל משמעות חדשה כשאנו מבינים שלעיתים דווקא ה"ביטול" הוא-הוא הקיום העמוק ביותר של התורה. כמו בתורת הצמצום הלוריאנית, דווקא החלל הפנוי, מקום ה"אין", הוא המאפשר את ההתגלות האמיתית.

אחינו החרדים, הגיע הזמן להבין שההתבדלות, שהייתה אולי הכרחית בשעתה, מייצרת גביית מחיר בלתי נסבלת בקרב הציבור המשרת, אין זו קריאת תיגר כי אם קריאה מתוך אחווה, זו קריאה שעולה מכל פינה, מהתלמידים שלי לשעבר, מחבריי לצוות בצנחנים, מהשכנה, המוכר במכולת, הפקיד בבנק, עם ישראל משלם במלחמה הזו מחירים לא פשוטים וידינו כבדו מנשוא.

הרב אבי הי"ד הראה לנו דרך אחרת - לא של פשרה או של ויתור על הזהות החרדית, אלא של הרחבתה והעמקתה.

שמונת ילדיו היתומים הם עדות חיה לכך שאפשר לגדל משפחה לתורה ויראת שמים גם כשהאב משרת בצבא. אשתו האלמנה היא עדות לכך שאפשר לבנות בית של תורה גם כשהבעל נושא בעול הביטחון. התלמידים שלימד הם עדות לכך שאפשר להיות מחנך דגול גם כשלובשים מדים.

המציאות שנכפתה עלינו מאז ה-7 באוקטובר אינה מאפשרת עוד את הלוקסוס של ההתבדלות. אלפי הנשים, שבעליהן במילואים כבר חודשים, אינן מבקשות מכם להפוך לציונים. הן מבקשות שותפות בנשיאה בעול. הזוועות שטרם הותרו לפרסום אינן שואלות מי חרדי ומי חילוני. הן זועקות את זעקת השבר של כולנו.

בקבלה מדובר על "שבירת הכלים" כשלב הכרחי בתהליך הבריאה. אולי השבר הנורא שחווינו הוא הזדמנות לתיקון עמוק יותר. לא תיקון של חזרה למה שהיה, אלא תיקון שיוצר משהו חדש - עמוק יותר, אמיתי יותר, מאוחד יותר.

הרב אבי גולדברג לא היה "גם רב וגם לוחם". הוא היה רב-לוחם. זו לא הייתה סתירה בזהותו אלא השלמה. כמו שכתב הרב קוק, "הישן יתחדש והחדש יתקדש". אולי זה הזמן שהחברה החרדית תעשה את הצעד האמיץ הזה - לא של ויתור על ערכיה, אלא של הרחבתם והעמקתם.

ה"קול קורא" הזה אינו קריאה פוליטית או אידיאולוגית. זו קריאה קיומית. קריאה שנובעת מההבנה שבעידן של שבירת הכלים, התיקון יכול לבוא רק מתוך אחדות אמיתית, מורכבת, שאינה מטשטשת הבדלים אלא יוצרת מרחב חדש שבו ההבדלים הופכים למקור של עושר תרבותי ולא של פירוד.

כי בסופו של דבר, כפי שלימד אותנו הרב אבי הי"ד בחייו ובמותו, השאלה אינה "מה יגידו", אלא "מה נכון". והנכון עכשיו הוא להיות שם, יחד, בחזית ההגנה על עמנו.