
ביחסים בינלאומיים בכלל ובמזרח התיכון בפרט יש להתנתק ממחשבה שהמציאות כפי שהיא מוכרת לנו כעת – תשרוד לעד.
טורקיה עד עידן ארדואן הייתה מדינה ידידותית לישראל. כך הייתה גם איראן עד למהפכה האיסלמית. מצרים וירדן הן מדינות שנלחמו נגד ישראל בניסיון, שחזר על עצמו, להביא להשמדתה. כיום יש לנו עימן הסכמי-שלום. מה יהיה בעתיד בכל אחת מהמדינות הללו? לא מומלץ להתנבא.
בשיחה השגור באולפני הטלוויזיה שלנו אמירה נפוצה היא, כי ברית עם המדינות הערביות הסוניות המתונות תבטיח את ביטחון ישראל מול הציר האיראני. ואולם, כשישראל פועלת נגד איראן ושלוחותיה היא זוכה למלוא החופן גינויים ממדינות אלה, לכל הפחות, ולעיתים גם לפעולות חריפות יותר.
שלא תהיה טעות: אני תומך בטיפוח מערכות היחסים עם המדינות הערביות שחתמו עימנו על הסכמים. אני מאמין גם שיש לחתור לחתימה הסכמים עם מדינות ערב נוספות, ובראש ובראשונה עם ערב הסעודית. יחד עם זאת – אני מבקש לטעון כי מערכת הציפיות שלנו מהקשרים עימן חייבת להיות ריאליסטית ומעוגנת בקרקע המציאות.
בהקשר זה עלינו לזכור שני דברים עיקריים. ראשית – יש מרכיב קוניוקטורלי מובהק ביחסנו עם משטרים אלה שנובע מהסכנה האיראנית, הנשקפת למשטרים הסונים ממנה, כמו גם לישראל. חולשת חלק מהמשטרים הערביים לאחר "האביב הערבי" מחזקת מרכיב זה.
שנית – הסכסוך הישראלי-פלסטיני משפיע על דעת הקהל במדינות אלה באופן דרמטי, כפי שנוכחנו לדעת שוב בשנה האחרונה. מאחר שהנחת היסוד שלי היא שסכסוך זה אינו עומד בפני פתרון – מתחייבת המסקנה הבאה:
האהדה של דעת הקהל במדינות אלה לעניין הפלסטיני מעמידה ותעמיד את המשטרים בקונפליקט מובנה. עובדה זו תכביד עליהם להיות באמת "בצד של ישראל".
אמת: ככל שישראל חזקה יותר מול האיום של הציר האיראני – האטרקטיביות שלה עולה בעיני משטרים אלה. במובנים אלה ההתפתחויות של החודש-חודש וחצי האחרונים בוודאי חיזקו את ישראל. מאידך – על ישראל להגביל את ציפיותיה באופן ריאלי במערכות יחסים אלה. הסתמכות על "ברית" כביכול עימן עלולה להתגלות בעת מבחן כמשענת קנה רצוץ.
אחזור ואדגיש: אין זה אומר, כמובן, שיש לחדול מהמאמצים לקיים ולבסס מערכות יחסים עם מדינות אלה. אבל, רצוי להיגמל מהתפיסה הרואה בהן בנות ברית. זוהי תפיסה שגויה, קונספציה בלעז, שעלולה לגרום לנזקים כבדים ביותר ברגעי מבחן.
ישראל, כמדינה יהודית, שהיא מיעוט מבחינה לאומית ודתית במזרח התיכון, צריכה לבסס את קשריה עם מיעוטים אחרים במרחב.
באופן טבעי – מדובר במיעוטים, שזקוקים לבני-ברית קבועים ואיתנים באזורינו.
אמת זאת הבינו בשעתם דוד בן-גוריון ומנהיגים ישראלים אחרים, שדגלו בתפיסות של "ברית המיעוטים". תפיסה זאת נחלשה במידה רבה אחרי קריסת הברית עם הנוצרים והסכם השלום עם לבנון, במלחמת לבנון הראשונה.
אבל תפיסה זאת מעוגנת היטב במציאות המזרח-תיכונית וכפי שאבהיר בכוחה גם להחליש את מאמצי הציר האיראני לדומיננטות אזורית.
העם הכורדי הוא אחד העמים הגדולים בעולם ללא מדינה משלו. כ-40 מיליון נפש. הוא מהווה מיעוט בארבע מדינות באזור: טורקיה, איראן, עיראק וסוריה. בשתיים מהן, עיראק וסוריה, הוא נהנה כיום מאוטונומיה. בעיראק הממשל העצמי הזה מעוגן גם בחוקה.
לישראל יש היסטוריה של שיתוף פעולה עם הכורדים, שלא זה מקום לפרטה. מדובר בעם חזק עם מסורת של קרבה לישראל.
שיתוף הפעולה של ישראל כיום עם הכורדים הוא מוגבל. לדעתי – יש לנו אינטרס להרחיבו – גם בהיבט הביטחוני וגם בהיבט המדיני. ישראל יכולה לסייע לכורדים – בסוריה ובעיראק.
זאת ועוד: בשעה שאיראן בנתה שלוחות של מדינות טרור סביב ישראל, מציפה את יהודה ושומרון בנשק ובכסף לטרור; מגייסת מרגלים בתוך ישראל – ישראל נמנעת מפעילות משמעותית שיש בכוחה לעשות בסיוע גם לכורדים באיראן.
אין גם סיבה להחריש ולהתעלם מהסטנדרטים הכפולים ומהצביעות בקהילה הבינלאומית ביחס למתקפות הברבריות של טורקיה נגד הכורדים, כפי שראינו גם בימים האחרונים ממש.
המיעוט הדרוזי בסוריה מאוים מהנוכחות האיראנית במדינה, כמו גם מקבוצות המזוהות עם דאעש. כל מי שעוקב, ואני עוקב, אחר ההפגנות של הדרוזים בסוריה – יכול לזהות את הביקורת כלפי אסד ובני בריתו.
הסדקים שנראו עתה בהגמוניה האיראנית בלבנון בעקבות ההחלשה בכוחו של חיזבאללה – מציבות גם את הדרוזים בלבנון במקום שונה, כמו גם את הקהילה הנוצרית הגדולה במדינה זו.
הציר השיעי בראשות איראן קידם בשנים האחרונות תפיסה ומדיניות לפיה עיראק, סוריה ולבנון יהפכו לבנות חסות של איראן. בין היתר, הייתה זו דרך יעילה להגיע לגבולות ישראל.
המלחמה של איראן וגרורותיה נגד ישראל הביאו הזדמנות לשבש ולסכל את ההתקדמות האיראנית במימוש מדיניות זאת.
על ישראל להעמיד את משטרו של אסד על קרני הדילמה. בשום אופן אין לאפשר לסוריה להמשיך להיות נתיב לאספקת אמל"ח מאיראן לחיזבאללה. כך גם אין לאפשר תוקפנות משטחה של סוריה נגד ישראל. בין אם על ידי מיליציות שיעיות, בנות חסותה של איראן, ובין אם על ידי גורמים אחרים.
אל לישראל להסכים לבניין-כוח מחודש של חיזבאללה דרך סוריה. אל לישראל להסכים לפתיחת חזית נגדה משטח סוריה.
על ישראל להבהיר לאסד כי אם יבחר לפגוע בביטחון ישראל בדרכים אלה – הוא מעמיד את משטרו בסכנה.
ישראל החמיצה, במהלך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, את האפשרות להשפיע על הישרדותו של המשטר, שניצל על ידי איראן וחיזבאללה.
כעת יש להעמיד את אסד בפני בחירה חדה. לתלישת אסד מהציר האירני יהיו השלכות מרחיקות-לכת על ביטחון ישראל.
גבירותי ורבותי, מכובדי שר האוצר, פעולת חיל-האוויר באיראן הייתה ציון-דרך חשוב והיסטורי בחזרתה של ישראל לתפיסת הביטחון המקורית שלה: תפיסת ביטחון של הסרת איומים.
התוצאה המצטברת של פעולות צה"ל בגזרות השונות בשנה האחרונה שללה מהציר לטווח הזמן הקרוב את היכולת לבצע את זממו, לבצע את תוכניתו להשמיד את ישראל באמצעות פלישה קרקעית ממספר גזרות המלווה בהתקפה קינטית ממספר זירות במקביל.
הישגים אלה ערערו את המערכת שבנה הציר האיראני במשך למעלה משני עשורים, כמו גם את תפיסת הביטחון שלה.
כדי להבטיח את עתיד ישראל יהיה צורך להתמיד בנחישות ולאורך זמן באסטרטגיה זאת של הסרת איומים ומניעת בניין-כוח מהשלוחות האירניות בגבולותינו.
המימד השני בו תיבחן נחישותנו היא מניעת הגעת איראן לנשק גרעיני.
הגשמת יעדים קריטיים אלה חייבת להיות מגובה בנכונות להתעמת וגם לשלם מחירים.
איני מציע לאף אחד להקל ראש בנחישותנו בשני עניינים קיומיים אלה.
דבר אחרון:
ההתקפות החמורות והעקובות מדם ביותר על ישראל בוצעו דווקא לאחר הסכמי אוסלו ולאחר ביצוע ההתנקות מעזה - "אינתיפאדת המתאבדים" שנפתחה לפני 23 שנים, ו "מתקפת ה-7 באוקטובר" שהחלה לפני למעלה משנה.
ישראל בשום אופן אינה יכולה להמשיך במדיניות המבוססת על נסיגות ואשליות. מול העמדה הרווחת בקהילה הבינלאומית שמכונה עדיין "פתרון שתי המדינות" ושאינה אלה שלב להשמדת ישראל – עלינו להציב קיר ברזל מדיני.
אין ולא יהיה שום תחליף לשליטה ישראלית צבאית מבצעית מלאה בשטח שמהים על לירדן.
אין ולא יכולה להיות מנקודת הראות שלנו שום לגיטימציה להתבססות כוחות צבאיים במרחב זה, כפי שקרה לאחר הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה.
גישה מדינית זאת חייבת להיות הבסיס להקמת כל ממשלה ישראלית בעתיד. והמערכת הפוליטית הישראלית חייבת להתאים את עצמה לאתגרי הביטחון והקיום העצומים שלנו ולהימנע מחזרה לדפוסי ה-6 באוקטובר.