במרכזו של מושב החורף של הכנסת שנפתח השבוע, תעמוד סוגיה אחת - חוק הגיוס, או נכון יותר חוק הפטור מגיוס של בחורי הישיבות.
בית הנבחרים של מדינת ישראל כאילו מתקיים בייקום מקביל שבו המדינה עליה הוא מופקד לא נלחמת על קיומה ועתידה כבר יותר משנה, מאבדת את הטובים שבבניה בשדות הקרב. ואולי דווקא זה מסמל יותר מכל את הניתוק המאפיין את הממשלה הנוכחית ואת סדרי העדיפויות הלקוי שלה.
כבר שנה שלמה אנשים רבים הולכים לישון בלילה, עם עין אחת פקוחה ופחד אימים מנקישות המודיעים על דלתותינו, מתעוררים מדי בוקר אל הסיוט שנקרא "הותר לפרסום". בני 18 ועד בני 50, חיילים בסדיר ובמילואים, זה מההתיישבות, זה מהקיבוץ וזה מהעיר, מותירים אחריהם נשים ילדים, הורים ואחים ויוצאים אל הקרב, שחלקם לא ישובו ממנו.
"מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך," אמר וינסטון צ׳רצ׳יל, והיום המשפט הזה מהדהד לנו יותר מאי פעם. החוב שלנו הוא לא רק לזכור אותם ולהיות ראויים להם, אלא גם לקיים את צוואתם שנכתבה בדם, להגן על העם והמדינה שלנו – כי אין ולא תהיה לנו אחרת. מדינת ישראל נקנית יום יום שעה שעה, בדם יקירנו ולוחמינו הגיבורים והנועזים. והמעטים האלו, שרק הולכים ומתרבים מדי יום הם אותם מעטים שנושאים בנטל ועושים זאת מתוך שליחות אמיתית.
כמי שגדל והתחנך על ברכי הציונות הדתית, כלוחם וכקצין בצה"ל וכראש עיר בה חיים בהרמוניה דתיים לצד חילונים, אני יכול להעיד שמאז ומתמיד כתר התורה וכתר השירות בצבא ההגנה לישראל, הולכים יחד ומשלימים זה את זה. הגיוס לצה"ל בעיקר בימים אלו, הוא מצווה וחובה תורנית, מוסרית וערכית. "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", פסק הרמב"ם, ואין מלחמת מצווה מזו שאנו מצויים בה. גם הרב קוק התייחס בכתביו לחובת הגיוס בעת מלחמה כשאמר "במידה ויש צורך בהם למלחמה, החיוב מוטל עליהם כעל כולם כשווה". מהרמב"ם ועד קוק אין חולק עם החובה של בני הישיבות להיכנס בשם התורה מתחת לאלונקה.
זו הציונות הדתית, השורשית והאמיתית עליה גדלתי ועליה מתבססת הזהות היהודית והרעיון הציוני. נשיאה בנטל ולא השתמטות ממנה, שילוב ולא הפרדה, להיות "חלק מ" ולא היבדלות.
לחוק המביש הזה יש אבות רבים - מהמפלגות החרדיות, דרך ראש הממשלה נתניהו ועד אחרון חברי הקואליציה, שירים את ידו נגד מאות אלפי חיילינו בעודם נלחמים על חיינו. אבל החרפה המרכזית מתנוססת מעל ראשיהם של אנשי הציונות הדתית, הסוחרים בקולו של הציבור אותו הם מייצגים, שהוא דוגמא ומופת לתורה ולצבא, בשעה שאלו לוחמים בהמוניהם בשדות הקרב ומשלמים מחיר כבד.
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", נזף משה רבינו בבני השבטים גד וראובן, כשרק העלו על דעתם לא להשתתף במלחמה על ארץ ישראל. האם שרידות הממשלה חשובה להם יותר מאחדות העם ומביטחון המדינה? האם זה הזמן לעשות פוליטיקה ולקדש את הכיסא לפני קדושת החיים וקדושת ארץ ישראל?
הפוליטיקאים שלנו ובהם גם ראשי הציונות הדתית מוכיחים כי קדושת הכיסא שלהם עולה וחשובה יותר מקדושת הארץ הזאת. אין לגיטימציה לממשלה שביד אחת שולחת חיילים להילחם בשדה הקרב, וביד אחרת פוטרת חלקים מממנה מלהתגייס לצה"ל.
הקריאה לגיוס בני הישיבות אינה גחמה, ובוודאי לא מלחמה בבני התורה. היא צורך קיומי במדינה שנלחמת על חירותה. בעוד לוחמינו הגיבורים בסדיר ובמילואים נלחמים יום אחר יום למען ביטחון המדינה והתושבים, ונשותיהם ובני משפחתם בעורף נושאים בעול הכבד של לילות ללא שינה, חוסר ודאות יומיומית, התמודדויות כלכליות, מתחים אישיים ומשפחתיים, אני תמה כיצד דווקא אלו שצריכים לדפוק על השולחן ולהוביל את הערכים של הקרבה ומסירות לא מתייצבים למאבק הזה.
אני קורא לכל מי שגורל המדינה והעם חשובים לו, ולכל מי שמרגיש את גודל האחריות והשעה, לא לתת יד לחוק ההשתמטות מצה"ל. חוק זה הוא ביזוי וחילול כבודם של הנופלים. אל לנו להפקיר את בנינו המשרתים ובני משפחותיהם לכרוע תחת הנטל לבדם. העומס הנפשי והאישי שהם חווים מדי יום הוא עצום.
כולנו חלק בלתי נפרד מהעם, מהחברה ומהמדינה. רק בערבות הדדית אמיתית, שבה כל אחד תורם את חלקו בשרות צבאי למען המדינה , נוכל להבטיח את עתידנו ואת עתיד הדורות הבאים – כי אין לנו ארץ אחרת!
הכותב הוא ראש עיריית גבעת שמואל