תמיד התגעגעתי לשנים בהן חינכתי ולימדתי כיתות תיכון ואף לשנים המפרכות בהן ניהלתי בית ספר וכפר נוער.
ההזדמנות להתמסר להטמעת ערכי התורה והציונות הדתית למתבגרים המחפשים את דרכם, והניסיון לחנך למידות טובות ויושר אישי, לנכונות לתרום לבניית חברה תקינה ולהעמקת השייכות לעם היהודי והאחריות כלפי המדינה היוו אתגר קשה אבל היו גם זכות. היה מרתק לנסות לבסס עוגן אמוני לגיל הנעורים, ללמוד איתם על אורח חייהם של דמויות מופת של ההווה והעבר בעולם היהודי, להקשיב לשאלות ודילמות ולעמול לפענח אותן יחד במטרה להצמיח ביטחון בצדקת הדרך. לא היה קל, אבל היה ברור.
אך כשאני מסתכלת היום על העולם מחוץ למדינת ישראל ועל המתרחש בתוכה, איני יודעת איך אפשר לחנך בסבך המוסרי המאפיל על כל חלקה טובה, באווירה ההופכת את המוסכמות הערכיות של אלפי שנה ללעג ולקלס ואת הסביבה לזירת פייק ניוז ומאבקי כוח. אני תקווה שבני הנוער של היום יתחנכו ישירות מדור הלוחמים המוכיח בדרך שאין אמיתית ממנה שהפנים את הערכים שמחנכיו והוריו הנחילו לו, המוכן להקריב את חייו כדי להושיע את ישראל מיד צר. הלוואי והנוער ימצא בדור ההוא את דמויות המופת הראויות לחיקוי.
אחרת, איך יכולים מחנכים להסביר לבני הנוער את התופעות שעיניו המשתאות רואות בעולם המערבי, במדינת ישראל ובתוך הציונות הדתית עצמה?
בהתייחס לעולם המערבי, איך מסבירים לבני הנוער שלנו שפרופסורים, אנשי האקדמיה והסטודנטים במערב מפגינים וקוראים להשמדתה של מדינת היהודים הקטנה שהוכרה על ידי מוסדות בין-לאומיות בצורה חוקית לחלוטין? איך זה שאותם מפגינים באוניברסיטאות יוקרה אינם יודעים את העובדות הבסיסיות בנושא ואינם מעוניינים בהן?
הנוער הישראלי מכיר את השנאה האיסלמית הברברית, יודע שישראל מוקפת אויבים, שהאו"ם תמיד נגדנו. הוא למד שאנטישמיות היא תופעה היסטורית שכל דור צריך להתמודד איתה, אבל איך להסביר לו את מה שקרה במערב הנאור? את השנאה שלוחת הרסן של שכבת האינטליגנציה? את ההזדהות עם הטובחים והזלזול בנטבחים כבר מה8.10? שישראלים אינם רצויים למרות התרומות הייחודיות שלהם בכל תחום? אין לי תשובות המסבירות את התופעה. תורת הפרוגרסיביות הליברלית מהווה רקע, אבל אינה נותנת תשובות לטירוף השורר במערב.
ובמישור הלאומי, איך מעבירים שיעורי אזרחות על דמוקרטיה המוגדרת כשלטון הרוב בו שינוי מנהיג נעשה דרך בחירות ולא באלימות? הרי הנוער צפה במפגינים המאבדים שליטה משך יותר משנה. איך מסבירים לנוער שנאמנות לארצו ולעמו היא מעל לכל חילוקי הדעות עד להקרבת חייו להגנתה, כשאותם מפגינים איימו בסרבנות ובהרס הכלכלה? למה רק מלחמת הקיום הנוכחית גרמה לרוב המאיימים בבגידה לחזור בהם במקום להבין שמה שהם עשו לפני כן היה מחוץ לתחום הדמוקרטיה והנאמנות למדינה מלכתחילה? אין לי תשובות לתת לנוער.
ובתוך הציונות הדתית, שם צריכים להימצא תשובות ברורות ועוגן ערכי למחנך הדתי, דווקא שם נמצא כאב חינוכי גדול. איך מסבירים לבני הנוער שבבחירות לרבנות הראשית, המטרה מקדשת את האמצעים? ושאפשר לסרב לקבל תוצאות בחירות דמוקרטיות (האם זה לא מה שעשו מפגיני רחוב קפלן?) ולהתעלם מחתימה והבטחה שקדמו לבחירות אלו? האם הנפשות הפועלות הפנימו איזה נזק חינוכי נגרם על ידי המהלך הזה ומהן תוצאותיו לגבי הכבוד לאנשי תורה? רק אם נשכיל להוכיח לנוער שכתר שם טוב עולה על כל רצון אחר, נוכל להציל את שמו הטוב של התפקיד רם המעלה שיצר הרב קוק זצ"ל ואת שמו הטוב של הצבור ההולך בדרכיו.