התחלה// לפני 48 שנה, נולדה וגדלה בשלומי. השנייה מתוך חמישה אחים.
אבא// מיכאל ז"ל, "יליד מרוקו. עבד כטרקטוריסט בקיבוצים ובמושבים שמסביב. איש עמל שעבד שישה ימים, ובשבת קיבל פנים של שבת. ממש הורגשה בו הנשמה היתרה".
אמא// יהודית, עבדה כמזכירה במועצה המקומית. "ילידת תוניס. אהבה אותנו ללא תנאי, התפעלה מאיתנו וטיפחה בנו כל שביב של כישרון. אחרי נפילת אחי אשר בצבא, אמא הייתה העוגן של כולנו".
ילדות בשלומי// נולדה וגדלה בעיירה הצפונית. "גדלתי בשנים שהרב שמואל אליהו כיהן בשלומי כרב והיה דמות נערצת אצלנו בבית. באותן שנים היו שם גרעינים של בנות שירות לאומי שהיו בשבילי מודל לחיקוי. היינו חבורה גדולה שיצאה לישיבות ולאולפנות וסניף בני עקיבא המקומי היה ממש החממה הרוחנית שלנו".
אמונה תמימה// "גדלנו בבית מלא באמונת חכמים ובאמונה פשוטה ותמימה. חוכמת החיים והדמויות של הסבים והסבתות היו נוכחות ברמה יומיומית, על אף שנפטרו כשהיינו קטנים. ממש ראינו מה זה 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך', עם אפס שיפוטיות כלפי הדור הקודם ואפילו הערצה".
אולפנה// למדה באולפנת כפר פינס. "בית חינוך שחינך לחיים של גודל לצד נעורים עמוסים בחוויות של קודש, חברויות עמוקות עם בנות מבתים שונים. האמון שניתן בכל תלמידה היה מוחלט. היה תנאי סף אחד והוא הרצון לגדול ולהתפתח, לא משנה איפה גדלת ומאיפה באת". בשנת השירות השנייה הדריכה באולפנה, ולאחר נישואיה חינכה בה במשך 13 שנים.
החצי השני// אוהד, עורך דין. "הכרנו בליל שבועות כשאוהד העביר שיעורי תורה. כבר אז התפעלתי מהחשיבה המקורית שלו, מהפתיחות להתבונן בדברים מחדש ואחרת. הוא מקורי ואמיץ. איש של רוח וחומר. לאורך השנים הוא הסלע שעליו אני נשענת".
הנחת// שבעה. הבת הבכורה ראשית בת 26, נשואה ליהונתן ולהם שני ילדים. אחריה תפארת הי"ד, עטרת בת 21, דוד־אורי בן 18, שילה בן 15, יצחק בן 13 ויאיר בן הזקונים בן 10. הנכדים אחיה־ישראל ושחר־ליבי, "שנשמתה ירדה לעולם סמוך מאוד לעלייתה של תפארת, יש מי שאומר שהן עוד הספיקו לתת כיף בדרך".
אחי הצעיר// אחיה אשר זגורי נהרג בפיצוץ טנק בנצרים לפני 22 שנים. "אשר היה עלם חמודות עם גומות חן מטריפות, בחור ערכי, חותר לאמת ולצדק וטוב לב. הוא היה היחיד שלא יצא ללמוד במסגרת פנימייתית כי הוא אהב את אמא אהבת נפש והיה מסור אליה בצורה מיוחדת. המסע לפולין בכיתה י"א השפיע עליו ובנה בו קומה חדשה בשאיפה לשירות קרבי משמעותי".
אובדן 1// "כשהייתי בת 26 ואמא לשתי בנות קטנות, אשר נהרג בצבא בציר נצרים. הנפילה שלו טלטלה את הבית. לא מספיק הבנו את הנחיצות של טיפול מקצועי וקרסנו לנו לאיטנו בזה אחר זה. אבא לא יכול היה לשאת את הצער, וארבע שנים לאחר מכן עבר אירוע מוחי קשה. הוא איבד את יכולת הדיבור והפך לסיעודי. אחותי קראה לו 'נכה צער'".
לקום// "מי שהחזיקה את הבית וממש אפשרה לנו לשוב לחיים בכל עוצמתם היא אמא. באמונה, הכנעה וקבלה מוחלטת היא השלימה עם הגזרה. אני חושבת שהדרך שבה אמא בחרה לחיות בעוצמה שאפשרה לבית להיות שמח, יוצר וחי היא מודל בשבילי. שני האחים הצעירים שלי התחילו להתעסק במוזיקה והפיקו אלבום, ואמא בנתה להם במיוחד אולפן הקלטות. הכול מכוחה של אמא".
עבודה חינוכית// "בשנים שבהן הבית כבר דרש יותר, עברתי לעבוד כמורה מקצועית ללשון בתיכון פלך ובישיבה התיכונית בזיכרון יעקב. בשנתיים האחרונות עבדתי מעט כיועצת באולפנה בחריש. כל אחד מהמנהלים שלי היה בשבילי דמות להנהגה חינוכית, למסירות ולהקשבה עמוקה".
תפארת// הייתה צריכה לחגוג בימים אלה 24. נרצחה ב־7 באוקטובר בנובה. "חברת נפש ואחד האנשים שהכי אהב אותי בעולם. היא האירה לנו פנים כהורים ושיתפה בפתיחות גדולה בכל מה שעובר עליה. מה שהביא גם מצידנו לשיתוף עמוק ולשיח כן, גם סביב דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם עם ילד. הייתה לה יכולת מיוחדת לצלול מהר מאוד עם כל מי שנקרה בדרכה לשיחות נפש על מהות וייעוד".
דיאלוג// "מה שהכי מילא אותה זה מפגש אנושי, חברויות אמת וטבע. הייתה לה יכולת לאסוף סביבה אנשים מכל הסוגים וכל המינים. במהלך הטיול הגדול היא נלחמה במסירות נפש על שבת וכשרות למרות שרוב החבר'ה מסביב לא היו דתיים. גם אליהם היא הביאה שיח אחר שלא פגשו לפני כן. תפארת הייתה רוחנית מאוד. היא השאירה הרבה יומנים מלאים בדיאלוג עם הקדוש ברוך הוא, חלקם מוכתמים בדמעות ומלאים בתפילות להארת דרך, בבקשה שה' לא יאבד לה בחיים".
אהובה// אחרי הטיול הגדול, שארך שנה ושבעה חודשים, חזרה הביתה. "באלול האחרון היא ביקשה לבוא הביתה לחגים במעין דחף לא מוסבר. בשלושת השבועות האלה זכינו לטעום ממנה, לחטוף רגעים של שיח, לחבק ולאהוב אותה. אחד הדברים שמנחמים אותי הוא שתפארת באמת יצאה מהעולם אהובה".
נפרדת// "בליל שמחת תורה היא עוד אכלה איתנו. ידעתי שהיא יוצאת למסיבה והאמת שהתהפכתי על הנסיעה הזאת בשבת. למחרת בבוקר היא התקשרה הביתה וסיפרה בקול מאוד אסוף על מה שמתרחש סביבה. היא סיפרה שהיא מתחבאת עם חברה ומתלבטת אם לחבור לחבר'ה. גם באותה שיחה היא מאוד גוננה עליי ואמרה: 'רק רציתי לדבר איתך, אמא'. היום אנחנו יודעים שהשיחה הזאת הייתה כבר אחרי שירו עליהן ולא הרבה אחר כך שתיהן נהרגו".
אובדן 2// "עברנו עשרה ימים מבהילים של חוסר ודאות, כולל חשש שתפארת נחטפה כי הטלפון שלה אוכן בעזה. בלילה, בזמן שהגיעו להודיע לנו שנמצאה הגופה, ישנתי. התעוררתי למשמע זעקות השבר של הילדים. הם זעקו בסלון כמו חיות פצועות. ברגעים ההם הרגשתי שאמא שלי זורמת לי בדם וידעתי שהם חייבים לשמוע ממני שאנחנו נהיה בסדר ושנמשיך ונחיה יותר נכון ויותר בעוצמה".
ממשיכים// "אחרי אובדן כואב כזה החיים לא נשארים כמו שהיו. יש משהו בשכול שלא מאפשר לך יותר לחיות בערך. העובדה שהחיים מתהפכים ברגע לא מאפשרת לך להסכים לכלות את הזמן בבערך. יש חתירה למהות ולדיוק, ולקיחת אחריות על התפקיד הכי חשוב שקיבלנו בחיים, כמו שתפארת כתבה, על הנשמה. פרט לכך ההבנה היא שהכאב לא ילך ויקטן אבל החיים צריכים לגדול סביבו, רק ככה אפשר לשאת אותו".
מבקשי ה'// "זה לא סוד שבמסיבת הנובה היו המון חבר'ה מבתים דתיים וחרדיים. יש מי שקרא לה מסיבה של דתל"שים, אני קוראת להם מבקשי ה'. רבים מהם הם ילדים שלא היה להם מקום לרקוד בשמחת תורה בבית הכנסת. ולא כי היו חסרות מרצפות, אלא כי משהו היה חסר ביכולת להכיל את התהליך שהם עוברים בדרך לבירור התורה שלהם".
האתגר// "אוהד הביא איתו הביתה עיקרון חינוכי מהרב ויצמן ממעלות, שאין כפייה ברוחניות. כך גידלנו את הילדים שלנו, אבל אני מוכרחה להודות שלא הצלחתי להבין איך מחליפים חיי עולם בחיי שעה, ובתחילת המסע עם תפארת ניסיתי להילחם בזה, להטיף, ללמד מוסר. כהורים גם עברנו את זה די לבד ועם תחושת אשמה וניסיון להבין מה עשינו לא בסדר ואיך אצל אחרים זה עובד. אני חושבת שאולי משהו בכאב הלאומי, אולי הפרופיל של הילדים שהיו שם ואולי כי ה' העיד עליהם - מאפשר לנו היום להפחית את השיפוטיות ולנסות להבין למה כל כך הרבה ילדים דתיים מחפשים את דרכם ועוברים מסע רוחני כזה".
שליחות// מאז, יחד עם בעלה, היא מקדישה את זמנה להרצאות בנושא. "אנחנו מסתובבים ברחבי הארץ, בקהילות ובצוותים חינוכיים ומנסים לתווך את התהליך הזה להורים ולמחנכים. לפרק את תחושת הבדידות וההסתרה, לשים את זה על השולחן ולשתף במדבריות הנפש שהילדים היקרים האלה עוברים. בתחושת החטא, האשמה, חוסר השייכות לא לעולם החילוני ולא לעולם הדתי. להזרים אליהם את מה שהם צריכים: אמון בנשמה שלהם ובמה שנספג בהם, ובעיקר לספר להם שהם לא מבקשים להתרחק אלא בדיוק להפך - הם מבקשים להיות בעלי תשובה ולבחור בזה מחדש".
להיות כתובת// "צריך לעזור לצעירים הללו לפתור את הקושיה שהם מסתובבים איתה: האם התורה היא בשבילם סם חיים או סם מוות? האם חיי תורה יאלצו אותם לכבות את כוחות החיים ולהחמיץ את החוויה החד־פעמית הזאת שנקראת חיים, כשהעולם מסביב מציע כל כך הרבה ריגוש וחיות? הם חייבים לעצמם תשובה על כך, ואנחנו מבקשים לומר להורים ולמחנכים: תהיו שם בשבילם".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "השנה לקחתי חל"ת או שנת חל"מ - כפי שאחותי קוראת לזה - חופשה ללא מנוחה. אני קמה בשבע, משתדלת לעשות פעילות גופנית שיהיה כלי לנפש. שאר הזמן מתחלק בין הרצאות לקהילות וצוותים חינוכיים ובין ניהול מערך טיפול לנו ולילדים, שזו משרה שלמה בפני עצמה. במעט הזמן שנותר אני משתדלת לעזור עם הנכדים".
פלייליסט// עיבודים חדשים של יגל הרוש ואביאל סולטן לפיוטים.
השבת שלי// "גרעין הזמן ופריו. מפגש משפחתי משמעותי עם הילדים והאחים הנדירים שלנו".
דמות מופת// הרב יורם צהר, ראש האולפנה בכפר פינס לשעבר. "רבי ומורי. יש בו יכולת נדירה להכיר את המציאות ואת הנפשות הפועלות ולהתאים לכל אחד את ההדרכה נכונה לו".
מפחיד אותי// "להיות נזקקת".
משאלה// "לזכות לראות את האור שנברא מתוך החושך ושה' ימלא חסרוננו. שנזכה לישועה גדולה מתוך המיצר שהתרגש עלינו כעם".
כשאהיה גדולה// "חולמת להיות סבתא נוכחת, שהבית יהיה מקור כוח לילדים עוד הרבה שנים ושנצליח להיות שם בשבילם".
לתגובות: rivki@besheva.co.il