"נשים משלמות את מחיר הפמיניזם"

"נשים רבות מבקשות לעבוד במקום שמאפשר להן לצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף את הילדים בזמן. הפמיניזם רואה בזה בעיה, בין היתר כי זה יוצר פערי שכר. כשבוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, למשל, דנים בפתרון הבעיה של הבדלי שכר, מציעים לקרוא לנשים ולעודד אותן להישאר יותר זמן במשרד, לבחור משרות תובעניות יותר, במקום לצאת מוקדם לילדים. למה שנעודד מישהי לעשות דבר כזה?" תוהה עורכת הדין צפנת נורדמן, מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם.

וזו לא רק שעת האיסוף של הילדים מהגן שמקוממת את נורדמן. הציטוטים שהיא שולפת ממובילות הדעה בתנועה הפמיניסטית העולמית והמקומית מלמדים על עיוות תפיסתי שנגדו היא החליטה לקדש מלחמה. "פמיניסטיות מובילות רבות התייחסו לבית כאל מקום רע. בטי פרידן כתבה שהבית הוא 'מחנה ריכוז נוח' לנשים. שולמית פיירסטון טענה שכל עוד נשים יֵלדו ילדים לא יהיה שוויון וקראה לבטל את מוסד המשפחה ולפתח רבייה מלאכותית. אצלנו, מרב מיכאלי אמרה שהמשפחה הגרעינית היא המסגרת המסוכנת ביותר לילדים, ופרופ' דפנה הקר, יושבת ראש שדולת הנשים ופעילה פמיניסטית ותיקה, כתבה שעצם החיים בבית עם גבר מעמידים אישה בסכנה", נאנחת נורדמן ומוסיפה: "וזו לא רק אמירה כזאת או אחרת, זו התפיסה. אם נתעלם ממישור הכוונה ונתייחס למישור התוצאה של התנועה הזאת, נראה כי היא הרסנית ליחסים העדינים שבין המינים, עושה שמות במוסד המשפחה ובעיקר גורמת הרבה כאב וסבל לנשים. לכן אני עוסקת בה".

"הפמיניזם גורם לנשים סבל ובדידות"

עורכת הדין צפנת נורדמן, בת 41, נשואה ואם לשבעה, מתגוררת ביישוב אלעזר. באמצעות במות ציבוריות, תקשורתיות ומשפטיות היא מבקשת להחזיר את השפיות לשיח הפמיניסטי־פרוגרסיבי של החברה בישראל. לשם כך הקימה את העמותה 'פורום חירות וכבוד האדם', שמלווה עתירות בנושאים כמו לימודים בהפרדה באקדמיה, הופעות לנשים בלבד, עתירות לגיוס נשים לסיירות וליחידות מובחרות, ניסיונות לכפות מכסות לפי מין במינויים שונים ועוד.

אמרת שהתנועה הפמיניסטית גורמת סבל רב בעיקר לנשים. מדוע?

"גם לגברים נגרם סבל כתוצאה מכך, אבל נשים סובלות יותר מהמצב הזה", היא מסבירה. "אומנם המאבק לשוויון בין המינים וטשטוש ההבדלים הוא לכאורה מאבק בעד נשים, אך בפועל הוא מביא דווקא לבדידות גדולה של נשים, לתסכול ולקשיים רגשיים".

תוכלי לתת דוגמה לכך?

"למשל, בכל מה שקשור ליחסים בין המינים, אישה לא מתייחסת ליחסים אינטימיים כמו שגבר מתייחס אליהם. נשים נפגעות מהמצב של יחסים מזדמנים, מההפרדה בין אינטימיות למחויבות, וזה מוביל להרבה בדידות וכאב לב. בשביל אישה זה לא עוד בילוי שאחריו אפשר להמשיך הלאה, אלא שבמציאות של היום אסור להגיד את זה וכך נשים מוסללות להעמיד פנים ולהתנהג כמו גברים. יש עדויות רבות, מחקרים וספרים שמלמדים כי נשים, בהכללה כמובן, רוצות קשר רציני יותר מגברים, בעיקר בשלבים מסוימים בחייהן. מכיוון שהחברה נרמלה יחסים מזדמנים והפרידה בין יחסים אינטימיים למחויבות ונישואין, היא יצרה תנאים קשים יותר לנשים ולנערות צעירות. נערות נאלצות להיכנע לתכתיבי החברה שבה הן חיות בניגוד לרצונן ולמה שטוב להן, ויותר ויותר נשים מתקשות להינשא ולהקים משפחה, למרות שזו עדיין השאיפה הגדולה ביותר של הרוב המוחלט של הנשים".

נורדמן טוענת שהפמיניזם בן זמננו איבד מזמן כל קשר לחללית האם שעסקה בשוויון הזדמנויות וזכויות. "אני בטוחה שלא כל מי שחגג את המהפכה הזאת ראה לאן זה יוביל בעוד כמה עשרות שנים, וכמה בדידות וצער ייגרמו לנערות צעירות ולנשים שמייחלות למשפחה ולא מצליחות להקים אותה כי תנאי השוק נהיו הרבה יותר קשוחים".

אנחנו חוזרות לנושא שבו פתחנו את הריאיון – פערי שכר ושוויון הזדמנויות בעבודה. "יש אמירה כנה מאוד של סימון דה בובואר, שהיא מההוגות הגדולות של הפמיניזם. היא אמרה שצריך לאסור על נשים לשבת בבית ולגדל את הילדים".

מדוע?

"דה בובואר טענה שאם ניתן לנשים את האפשרות הזאת - הן יבחרו בה", היא מחייכת, "ולכן צריך לאסור את זה בחוק. הרעיון של דה בובואר טרם התקבל, אבל השדר ברור ואין נערה שלא קולטת אותו".

ואין בזה משהו חיובי שמקדם נשים?

"אני כמובן לא רוצה להגיד לאף אישה מה לעשות", היא מבהירה. "כל אישה היא עולם ומלואו, תמהיל ייחודי וחד־פעמי של תכונות ונטיות וכישרונות, בדיוק כמו כל גבר, אבל אני לא רואה באף בחירה בעיה. בתנאים של שוויון הזדמנויות מוחלט לנשים, כמו שקיים מזמן בחברות מערביות, כל אחת יכולה וצריכה לבחור מה שטוב לה. הבחירה של נשים בוגרות אינה יכולה להיות בעיה, גם אם שורת התוצאה של כמה גברים לעומת כמה נשים נמצאים בכל מקום לא מוצאת חן בעיני הפמיניסטיות".

הבחירות של בני האדם, מזכירה נורדמן, מתבצעות בתוך אקלים חברתי־תרבותי מסוים, ואף בחירה של בן אנוש אינה מתבצעת בחלל ריק. "כאשר משדרים לנשים מגיל צעיר מאוד שאם הן רוצות לזכות בהערכה של החברה הן צריכות לעשות מה שגבר עושה כי זה מה שראוי, זה המודל, אז נשים עושות גם בחירות שפוגעות בהן. זה משפיע מאוד על נשים צעירות ועל התנהלות של חברה, וזה פוגע באושרם של אנשים ונשים. אם את לא מהנדסת ואת 'רק' מורה, אם את לא לוחמת אלא 'רק' בת שירות לאומי, את לא באמת שווה. זה מסר בולט מאוד בתרבות שלנו".

זה משפיע באותה מידה גם על נשים בעולם הדתי?

"העולם הדתי־לאומי מושפע מאוד מהתרבות החילונית הכללית, וזה חלק מהמחיר של לרקוד על כל החתונות. לחרדים קל יותר כי הם יותר מסוגרים בעולם שלהם. אנחנו מאוד מושפעים מהתרבות החילונית כי אנחנו מאוד מעורבים בעולם החילוני".

ויחד עם זאת, את עצמך אשת קריירה בעולם המשפטים, שאינו מאופיין בנשיות יתר.

"אין סתירה", היא עונה. "אני רוצה שכל אחת תעשה מה שטוב לה. לכל אחד יש את התרומה שלו לעולם לפי הנטיות והכישרונות המיוחדים לו וכל הבחירות הן ראויות".

זוגיות נטולת פנקסנות

את פורום חירות הקימה נורדמן כדי להיאבק על ליברליזם אמיתי, על חירותו של כל אדם לחיות כפי שהוא באמת רוצה ובוחר. "המטרה המוצהרת של העמותה שלנו היא לקדם ליברליזם קלאסי וזכויות יסוד. אנחנו ארגון ליברלי אמיתי, בעוד מי שקורא לעצמו ליברלי הוא בדרך כלל פרוגרסיבי, כלומר אנטי־ליברלי. אני רוצה שכל אדם יהיה חופשי לכתוב את סיפור חייו כרצונו".

איך את משלבת את ניהול העמותה והמשרד עם גידול של שבעה ילדים?

"זו שאלה טובה", היא נאנחת. "באוגוסט היה יום השנה החמישי להקמת המשרד שלי ורציתי לכתוב על השילוב של עבודה ומשפחה, אך עדיין לא הגעתי לזה. כנראה זו התשובה לשאלתך. מדובר בג'ינגול מורכב ובטח לא דרך מומלצת לרבים. צריך מאוד לרצות את זה. אני מאוד נהנית מהעבודה שלי ומאוד נהנית מהמשפחה שלי, ברוך ה'. יש לי עיניים גדולות ואני רוצה גם וגם וגם, אבל דווקא בתור מי שחיה ככה, ברור לי שזו לא דרך קלה ולא בחירה מובנת מאליה".

נשים רבות מרגישות לא בסדר אם הן "רק" מגדלות ילדים.

"למה?" היא תוהה, "זה לגיטימי מאוד להחליט שאת לא רוצה לחיות בטירוף הזה, שאת רוצה ליהנות מהילדים שלך, ויותר מכך - ייתכן בהחלט שזה הדבר החכם לעשות".

את מצטערת לפעמים על הבחירה שלך?

"בכלל לא מצטערת, אבל מודעת מאוד למחיר. אני יודעת שיכולתי לגדל את הילדים שלי בהרבה יותר נחת, בקצב אחר", היא אומרת. "אני נמצאת איתם לא מעט, אוספת יומיים או שלושה בשבוע, אבל גם כשאני איתם, אני לא תמיד פנויה בראש כמו שהייתי רוצה. יש לחץ אמיתי להספיק את כל המשימות. הגוף יכול להיות בגן השעשועים אבל הראש בתצהיר או בדיון ההוכחות של מחר. הרבה פעמים אומרים לי: תראי, את פמיניסטית. את ובעלך חיים בזוגיות שוויונית מאוד – את קרייריסטית, שניכם מבשלים, שניכם אוספים את הילדים. זה נכון, אבל רק כי זה מה שמתאים לנו ולמשק הבית שלנו. יש לנו אינטרס משותף ששנינו פועלים לקדם כמיטב יכולתנו, אין פה יישום של איזה אידיאל של שוויון במטלות. הביטוי 'זוגיות שוויונית' עושה לי פריחה, בערך כמו המילה קרייריסטית. אין פנקסים, אנחנו לא מתחשבנים. בתוך המאבק הפמיניסטי גורמים לנשים וגברים להרגיש כמו אויבים, או לפחות כאילו האינטרסים שלהם מנוגדים, כאילו שטובת האחד חייבת לבוא על חשבון השני, וזה נורא. זה לא צריך להיות ככה וזה לא ככה במציאות באף זוגיות תקינה".

לחזור בתשובה בעקבות הסטאז'

בתחילת דרכה המקצועית התמחתה נורדמן במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, אצל עורך הדין אורי כרמל, מי שלימים היה ראש מח"ש.

הפרקליטות נמצאת כבר כמה שנים בכותרות, ולא בהקשרים חיוביים. איך התרשמת ממה שקורה שם?

"הכרתי אנשים מצוינים", היא אומרת. "המאמן שלי, אורי כרמל, הוא איש מקצועי וישר שזכיתי להתמחות אצלו. בלי לפגוע בזה, למרבה הצער הפרקליטות נכנסת, שלא בטובתה, לעניינים פוליטיים ומביאה על עצמה, בצדק, הרבה ביקורת".

די מהר היא הבינה שהתחום הפלילי אינו מה שהיא רוצה לעסוק בו ועברה להיות עוזרת משפטית במחלקה המשפטית בבית המשפט העליון, בתחילה בלשכתו של השופט ג'ובראן ואחר כך בלשכתה של השופטת מרים נאור. "מרים נאור ז"ל הייתה אישה חכמה מאוד וחמה, אפילו אימהית מאוד כלפי כל הצוות שלה. אהבתי מאוד להיות שם".

נורדמן גדלה בבית שומר מסורת ועם השנים התחזקה והפכה לאישה שומרת מצוות. "כשהגעתי לפרקליטות ואחר כך לבית המשפט העליון, נתקלתי בחילוניות ברמה שלא הכרתי קודם. בסוף התקופה הזאת עברתי את עיקר ההבשלה הדתית שלי ודווקא התחזקתי באמונה ובשמירת המצוות בשנים הללו. נכנסתי לשם בלי כיסוי ראש ויצאתי עם כיסוי ראש חלקי. רק לפני חמש שנים קיבלתי על עצמי כיסוי ראש מלא, אחרי שבפנים כבר הייתי דוסית בלב. לקח זמן להתאים את החוץ, ועד אז הייתי 'דתייה עם ראש פתוח'", היא צוחקת. "הראש שלי עדיין פתוח מאוד, אני מקווה, אבל כבר לא במובן הזה".

היא סבורה כי התורה וההלכה תואמות באופן מופלא את טבע האדם, בניגוד לתפיסות הפרוגרסיביות שנלחמות בו. "באופן אישי, זאת הייתה הדרך שלי לתורה ומצוות. ההבנה הזאת, מתוך התבוננות בעולם, של ההלימה המופלאה בין האדם לסט הציוויים והאיסורים עליו. ככל שבגרתי יותר וראיתי יותר, ההבנה הזאת רק התחזקה. השאיפה להיות אנשים טובים יותר, כשירים יותר, לחיות ברווחה נפשית ולקיים חברה בריאה, מתיישבת באופן מופלא עם חיים של תורה ומצוות. קשה שלא לראות את זה".

"צה"ל והשופטים משחקים בנדמה לי"

כיום היא עוסקת בליטיגציה מינהלית, בחלקה הגדול בעניינים אידאולוגיים. אחד מהם הוא נושא גיוס נשים ליחידות מובחרות בצה"ל.

"הגשנו עתירה חשובה בנוגע לגיוס בנות לצה"ל. כבר כמה שנים שמתנהלות בבג"ץ עתירות שדורשות לפתוח לנשים גם את התפקידים המועטים שעדיין סגורים בפניהן, כמו תפקידי לחימה בסיירת מטכ"ל ובשייטת, בחטיבות חי"ר מתמרנות ובשריון מתמרן. פורום חירות הגיש בנושא עתירה נגדית".

מדוע?

"זו עוד דוגמה מובהקת לאופן שבו הפמיניזם בן זמננו מזיק לנשים", היא אומרת. "שירות קרבי, מהסוג שמונח לפתחו של בג"ץ היום, יפגע פגיעה קשה בנשים. אחוזי הפציעות של נשים הרבה יותר גבוהים משל גברים. ברור לכולם שאף אישה לא תהיה מסוגלת לעמוד במסלול של סיירת מטכ"ל ושייטת, מסלולים שגם רוב הגברים לא עומדים בהם, וכדי לאתר את אותה אישה שלא קיימת, נשים רבות ייפגעו בדרך".

יש הטוענות ששירות קרבי אינו פוגע בנשים מבחינה פיזית.

"צריך לקרוא את החומר המדעי בנושא, זה לא עניין של דעה. הגשנו לבג"ץ חוות דעת מקצועית של פרופסור יובל חלד, מי שהיה הפיזיולוג הראשי בצה"ל, שהפתיעה אפילו אותי בחד־המשמעיות שלה. הנשים החזקות ביותר לעולם לא ישתוו ביכולותיהן לגברים החזקים ביותר, כך לפי שורה של מחקרים. יש סיבה להפרדה בין גברים ונשים באולימפיאדה. אם לא הייתה ההפרדה הזאת, נשים לא היו באולימפיאדה. למה להתחיל ניסוי כזה בצה"ל, הצבא של העם הכי מאוים בעולם? למה לפתוח בניסויים על חשבון נשים צעירות מצוינות שיספגו פגיעות רבות יותר וחמורות יותר משל גברים, או להוריד את הרף ולפגוע בצבא ובכולנו, גברים ונשים? האם נשים לא יכולות לשרת בצבא בתפקידים שמתאימים למבנה הגוף שלהן? התעלמות ממבנה הגוף הנשי היא עוינות לנשיות".

מדוע זה נושא שכל כך בוער בך?

"אני מייצגת את טובת הנשים כי נשים נפגעות מהמציאות הזאת ואף אחד לא מדבר על זה. מוכרים לנו אשליה, כאילו זה אפשרי שאישה תשרת בסיירת מטכ"ל או בשריון מסתער בלבנון, מוכרים לבנות שלנו אשליה שהן יהיו הראשונות לשלם את מחיריה. זה כל כך פיקטיבי וזה הכול משחק בנדמה לי".

מדוע הצבא משתף עם זה פעולה?

"אם זה לא היה מדאיג זה היה מצחיק", היא אומרת. "בדיונים בבג"ץ התחושה היא שיש פיל בחדר ואיש אינו מוכן להתייחס אליו. נציגי הצבא, המדינה ושופטי בג"ץ אינם מוכנים לומר בפה מלא שאישה היא לא גבר. זו אמת פשוטה שיצאה מגדר המותר ופשוט אסור לומר אותה. הדיון בבג"ץ מתנהל כמו משחק של 'כן לא שחור לבן', רק שאסור לומר שנשים אינן גברים. המוטיבציה שלי לעסוק בזה היא הבנות שלי וצעירות אחרות שגדלות באווירה הזאת".

נורדמן מביאה גם את דבריה של הוגה פמיניסטית ידועה נוספת - ג'ודית באטלר: "באטלר היא יהודייה אנטישמית שהתייצבה לצד חמאס אחרי ה־7 באוקטובר, והיא טענה שההבדלים בין נשים לגברים הם כמו ההבדלים בין אדם עם עיניים חומות לאדם עם עיניים כחולות, וכי מדובר בהבדלים חיצוניים ולא מהותיים. מבחינת באטלר, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם בן זמננו, זה לא הבדל מהותי כי מדובר באותו היצור עם הבדלים צורניים בלבד. התאוריות הפמיניסטיות השתרשו כל כך בחברה שלנו, עד שאישה צעירה שחיה כיום גדלה על השקר שהיא לא שונה מגבר, ולכן, כדי לזכות בהערכה, היא צריכה לשרת שירות קרבי ולעשות הכול בדיוק כמו גברים. זו תרבות רעה לנשים".

נורדמן מספרת כי הרמטכ"ל הקודם כוכבי מינה צוות שיבדוק האם שירות בסיירות אפשרי לנשים וכי הצוות בדק ומצא שהדבר אינו אפשרי. "מה עשה הרמטכ"ל, קודם כוכבי ואחר כך הלוי?" היא שואלת ועונה: "זרק את המסקנות לפח. שניהם ביטלו בהליך הדרגתי את מסקנות הצוות, כולל תנאי סף פיזיולוגיים שהצוות קבע כדי להגן על נשים מפני ריבוי פציעות, והחליטו על התנסויות, פיילוטים, לגיוס נשים לתפקידי קצה קרביים. צה"ל אחראי לבריאות של החיילות שהוא מגייס בגיוס חובה, אבל נשים צעירות הן שישלמו בגופן את המחיר של התיאוריה שהגו פמיניסטיות כמו באטלר באקדמיה המוגנת שלהן".

למי שייכת המדינה הזאת?

לאחרונה ניצחה נורדמן בעתירה שבה ייצגה את הזמרות שרון רוטר ודין דין אביב. השתיים עתרו נגד עיריית תל אביב שאסרה על מופעי שירה לנשים בלבד. "התיק של שרון רוטר ודין דין אביב הוא הצלחה גדולה, ברוך ה'", היא מחייכת. "הגענו בו להסכמה עם העירייה, שהסכימה לבטל את החלטתה ולאפשר את המופע של שרון ודין דין, שמיועד לנשים בלבד, כפי שביקשו".

מבחינת החוק אין שום בעיה לקיים הופעות לנשים בלבד, אבל עיריית תל אביב החליטה שהופעות של זמרות לנשים בלבד אסורות. "בעבודה מאומצת השופט הצליח להוריד את העירייה מהעץ. היה מעניין לראות בהקשר של התיק הזה שכל ארגוני הנשים שבדרך כלל מצטרפים לכל תיק הנוגע לטובת נשים, לא הצטרפו לעתירה ולא הביעו תמיכה בפומבי. באחד על אחד היו מי שלחשו לי דברים, אבל לא יותר מזה. זאת ועוד, אחרי שהתקבלה הפסיקה, למרבה הבושה, פמיניסטיות בכירות טענו שהעירייה צדקה כשאסרה את המופע, שטעתה כשחזרה בה. זו דמותו של הפמיניזם בן זמננו".

נורדמן סבורה כי בבסיס המאבק במה שמכונה "הדרת נשים" בכל הסוגיות של הפרדה, עומדת השאלה למי שייכת המדינה הזאת ומי בעל הבית: "הוויכוח הוא בשאלה אם המדינה וממילא המרחב הציבורי שלה שייכת לישראלי החילוני והאדם הדתי הוא רק אורח שנדרש לכבד את כללי המקום, או שכולם בעלי הבית והפרהסיה שייכת לכולם באותה מידה, ומכאן ננסח הסדרים קונקרטיים ברוח טובה, נחלוק, כמו שעשינו כל השנים עד לאחרונה. זה מאבק על הזהות היהודית של המדינה, שמי שהתייאשו מניהולו בדרך דמוקרטית, בדיון ציבורי ובכנסת, המציאו בין היתר את הכלי של 'הדרת נשים'".

אולי הטוענים להדרת נשים באמת סבורים שהם פועלים לטובת הנשים?

"טובתן של נשים היא הדבר האחרון שמעניין את מי שנלחמות נגד 'הדרת נשים'", היא טוענת. "נשים צועקות בגרון ניחר: אני רוצה את זה, אני רוצה להתפלל עם מחיצה, אני רוצה ללכת למופע שירה לנשים בלבד, ומה שאומר להן משרד המשפטים בדוח מיוחד שהוציא בנושא הוא כי 'לא שואלים את פי המופלה אם אפלייתו רצויה בעיניו'. קבעו לנשים דתיות שהן מופלות, בלי לשאול אותן, וממילא הן לא כשירות להחליט על החיים שלהן בעצמן. זה מזעזע".

נורדמן גם ייצגה בבג"ץ עותרות כמו ד"ר שפרה מישלוב וד"ר חנה קטן בנושא ההפרדה בלימודים באקדמיה, כלומר האפשרות לקיים מסלולי לימוד נפרדים לגברים ונשים. "העתירה בנושא ההפרדה הייתה מבוססת על תיאוריות מהפכניות הטוענות שאין הבדל בין גברים לנשים וכי השוני נוצר בצורה מלאכותית על ידי בני אדם באמצעים כמו הפרדה, ולכן היא פסולה. ג'ודית באטלר שכבר הזכרנו נחשבת לכוהנת הגדולה של התיאוריה הזאת. במשפט הישראלי אפשר לזהות בשנים האחרונות תהליך של ג'ודית באטלריזציה, בניגוד לכל היגיון ולכל מסורת משפטית. צריך להכיר את ההבדלים בין גברים לנשים ולכבד אותם, ואין בכך פגיעה בשוויון ביניהם. ההתעלמות מהאמת היא הרסנית, וזה חוט השני שעובר בכל המאבקים מהסוג הזה: התכחשות לאמת, לעובדות ולטבע האדם".

העתירה נגד ההפרדה באקדמיה נדחתה על חודו של קול: "שניים מתוך חמישה שופטים ביקשו לבטל את המסלולים הנפרדים, אבל גם השלושה שהכשירו אותם לא דחו את הטענה המופרכת של העותרים כאילו כל הפרדה היא בהכרח אפליה, וכך בעצם קיבעו אותה". היא מסבירה כי זו גם פגיעה במשפט הישראלי: "מדובר בקביעה משפטית ללא ניתוח משפטי סדור, בדרך שאינה משפטית. אלה חלק מהנזקים של מאבקים אידאולוגיים שמתנהלים בכסות משפטית: הם משחיתים את המשפט וגורמים נזקים עצומים לאמון של הציבור במערכת המשפט".

אל תיקחו להם רובים

עתירה קריטית נוספת שהיא עוסקת בה כרגע היא עתירה של התנועה לאיכות השלטון ושל סיעת העבודה, שדורשות מבית המשפט לבטל עשרות אלפי רישיונות נשק שניתנו אחרי ה־7 באוקטובר ולאסוף את הנשק מהאנשים. "אלה עתירות שהוגשו לפני כמה חודשים, עתירות קשות מאוד. כולנו מכירים סיפורים רבים שבהם אנשים ומשפחות ניצלו בזכות אקדח שהיה בבית. יש את הסיפור הכואב של ירון מאור מקיבוץ ניר עוז, שהציל את כל המשפחה שלו ב־7 באוקטובר בזכות הנשק האישי שלו. כשהוא סיים את העדות שלו בכנסת הוא סיפר שהילדים שלו מלטפים את הנשק כל לילה לפני השינה וככה הם נרדמים. הוא הציל את המשפחה שלו בקרב גבורה, וסיעת העבודה והתנועה לאיכות השלטון רוצות לקחת מאנשים כאלה, אנשים פרטיים, בעלי משפחות, את הנשק ולשלול מהם את האפשרות להגן על עצמם ועל משפחותיהם".

מדוע הם עושים את זה לדעתך?

"הסבר אחד, לא ממצה, הוא פרסונלי. מי שהביא לחלוקת הרשיונות הללו, כ־160 אלף נשקים, הוא איתמר בן גביר. שר אחר היה מקבל אות הוקרה על חמ"ל הנשק שהקים ועל כך שאישר עשרות אלפי נשקים במהירות שלא הייתה כמותה, בימים שכולנו פחדנו מפעולות חיקוי. חשש שקיים גם היום, כמובן, רק יותר מודחק.

"פרט לכך יש סיבות מהותיות יותר של תפיסת השמאל לגבי תפקידה הריכוזי של המדינה, על חשבון אחריותו האישית של כל אדם לחייו. ההתנגדות לנשק אישי היא גם חלק מההתנגדות הכללית של המחנה הזה לשימוש בכוח, התנגדות שאין לה הסבר הגיוני. יש הסברים עמוקים יותר, אבל זה כבר חורג מהשיחה שלנו כאן".

הטענה של העותרים היא כי חמ"ל הנשק שהקים בן גביר מאויש על ידי בנות שירות שלא הוסמכו לשמש כפקידות רישוי על פי החוק. "יום לפני הדיון הזה הייתי בדיון של הלוחמות, ושם אותו בית מדרש אידאולוגי משכנע את השופטים שנערה בת 18 יכולה להסתער בטנק בלבנון. למחרת, בעתירה של רישיונות הנשק, אותו אגף טוען שנערה בת 18 לא יכולה להרים טלפון לבן אדם, לשאול איפה הוא גר ולבדוק אם היישוב מופיע ברשימת היישובים המזכים ברישיון נשק".

בעתירה היא מייצגת אזרחים שביקשו להצטרף כמשיבים, שיכולים להיפגע מהעתירה. "מדובר באזרחים שהוציאו רישיון נשק אחרי ה־7 באוקטובר - נשים שהבעל שלהן במילואים והן רוצות הגנה, וגברים שהבינו שהסכנה יכולה להגיע אליהם הביתה והם חייבים את הנשק כדי להגן על המשפחה שלהם". היא עצמה הוציאה רישיון לנשק אחרי ה־7 באוקטובר. "גם אם העתירה תידחה בסופו של דבר, הנזק שנגרם הוא עצום, כי אחרי שהטענות האלה עלו והגופים העותרים התעוררו, המומנטום של חלוקת הרישיונות נעצר וההליך להוצאת רישיון נשק שוב התארך. היועצת המשפטית לממשלה החליטה שאסור להיעזר בבנות שירות בתהליך הזה והחמ"ל פורק. בפרוצדורה הרגילה כבר אין את מוד החירום שהיה אחרי הטבח, שאמור להיות כאן גם היום".

"לא תשתוק"

לסיום היא פונה אל אנשי המחנה הלאומי ומבקשת לא לוותר על המאבק התודעתי. "המחנה הלאומי הזניח במשך שנים את המאבק על התודעה, מסיבות שונות. יש הרבה אנשים שיודעים את האמת, אבל צריך להיאבק עליה והקול שלנו לא נשמע מספיק. לא רק בענייני מלחמה ושלום, גם בענייני 'הדרת נשים' וגם בשאלות של חירות וכבוד ושוויון. כל השקרים קשורים. אחרי ה־7 באוקטובר החלטתי להתבטא בנושאים פוליטיים מובהקים, מתוך תחושת אחריות לילדים שלי ומתוך הבנה שכל קול חשוב, ושאף אחד לא ישמיע את הקול שלי במקומי. אני מאמינה שיש השפעה רבה להנחה של אמת על השולחן, לניסוח טיעונים סדורים נגד אופנות אינטלקטואליות. זה גם הפידבק שאני מקבלת בערוצים שונים, גם מאנשים שלא מרשים לעצמם להתבטא בפומבי. לאמת יש כוח עצום והיא נותנת כוח עצום. בעיניי זו מצווה של כולנו - לא תשתוק".