לאחר חג הסוכות תשנ"ג, מצאתי את עצמי מתלבט כיצד למלא את השבוע שנותר עד לתחילת הזמן בישיבה בה למדתי, בר"ח חשוון.
חבר שלמד בישיבת אור-עציון, הציע לי להצטרף אליהם לחמשת הימים שבין כ"ה בתשרי לר"ח, כמנהג הישיבה להקדים את התחלת הזמן בכמה ימים בכל שנה.
הצטרפתי. ונדלקתי. ונשארתי...
וכל חיי השתנו (אני מקווה שלטובה...), כך שאני חייב הרבה מאד לחמישה ימים אלו, שהפכו את כל ימי ושנותיי.
הזיכרון הזה שם וצורב בי בכל שנה ושנה, במחשבה על האריכות הבלתי נסבלת של ימי 'בין הזמנים', המיותרת והמיושנת.
באירופה שלפני השואה, היה צורך בהפסקה כה גדולה. סבי זצ"ל, שלמד בנעוריו בישיבת חכמי לובלין המפורסמת, היה נוסע במשך כשבוע בכרכרות לבית הוריו בקראקוב; לכן, היה הכרח להוסיף ימי פגרה אחרי כל חג. אבל, אנו , כאן, היום, מה צורך לנו ב'חופשה' כה ארוכה? צריך קצת לטייל, נכון, וזמן לסידורים וכד', אבל כל כך ארוך?
נזכרתי בזה שוב היום, כאשר ראיתי את הרעש והגעש באתרים החרדיים, סביב פולמוס הקדמת התחלת הלימודים השבוע. הרב דב לנדא הי"ו, ראש ישיבת סלובודקה, הורה לשומעי ליקחו להקדים את פתיחת הישיבות לאמצע השבוע, ומאידך, היו רבנים חרדים-ליטאיים אחרים שהורו להשאיר את הדבר על מתכונתו הישנה בטענה ש"סדרי ותקנות הישיבות יסודם בהררי קודש ונקבעו ע"י רבותינו זיע"א ואין לנו רשות לשנות בהם מאומה".
ואני תמה - איזו קדושה יש בסדר התחלת הזמנים? דאורייתא או דרבנן? או מנהג בעלמא? וכי אין מקום לשנות סדרים מפני שינוי העתים?
אבל מה לנו כי נלין על אחינו החרדים – וכי בישיבותינו כן זכינו לראות השנה סוף-סוף התעוררות להגדלת התורה על ידי קיצור ימי בין הזמנים? מעט מזעיר, פה ושם, אבל רוב ככל הישיבות על מתכונתן הקבועה עומדות.
וכי רק החרדים, שאינם משרתים בצבא, צריכים להרבות בתורה בימי מלחמה? וכי אנו, שבני ציבורינו היקרים המסולאים בפז, מחרפים נפשם בכל רגע ורגע בעזה בלבנון ובכל מקום, לנו מותר לבטל תורה סתם ככה?! וכי לא עת צרה היא ליעקב? וכי אין אנו מאמינים גם כן בדברי חז"ל שלימדונו ש'תורה מגנא ומצלא'? וכי אנו יוצאים ידי חובתנו בתרומתנו למאמץ המלחמתי את טובי בנינו, ולא מוטל עלינו לעשות כל מאמץ, להוסיף בימים אלו זכויות לעם ישראל, לפרט ולכלל?
אנו בישיבת מוריה, שזה עתה קמה, חפצנו מאד לפתוח את הזמן מוקדם יותר, אבל בישיבה קטנה וטריה הדבר קשה עד מאד, על כן נחזור לספסלי בית מדרשנו רק ביום חמישי הקרוב, ערב ראש חודש, לעורר בליבנו, לפחות באופן סמלי, את הצורך בריבוי לימוד התורה בכל רגע ורגע.
אבל כל הישיבות הוותיקות, הגדולות והמבוססות, לאן נעלמתן? וכי לא הגיע הזמן להבין שאין שום קדושה בתאריכים הללו, ואנו צריכים לשוב לספסלי הלימודים מוקדם ככל האפשר?
עוד לא מאוחר מדי, עוד ניתן לתקן – אני קורא מכאן לרבותינו ראשי הישיבות: התעוררו נא, פיתחו את בתי המדרשות בהקדם האפשרי, הרבו תורה, ומתוך ריבוי התורה יעמוד לנו רווח והצלה, ברכה וישועה!
הכותב הוא ראש ישיבת מוריה, גבעת הקטורת (שילה)