שלום, שמי גלית ויזל, אלמנתו של הרב אלקנה ויזל הי"ד שנפל בעזה, אימא לארבעה יתומי צה"ל. מתוך הכאב, מתוך הצער, אני קוראת להפסקת גל השנאה נגד אחינו החרדים.
אסור לשפוט אדם בשעת צערו והציבור שלנו עכשיו כ"כ כואב, כ"כ מדמם. אבל הדרך שלנו עם כל הכאב היא של 'אהבה ואמונה'
קודם כל, החינוך עליו אלקנה ואני גדלנו עפ"י גדולי רבותינו היא שהגיוס לצה"ל הוא מצווה, וקל וחומר במלחמה הזו. צריך להתגייס! ובמילותיו של אלקנה במכתב אותו כתב לפני שנהרג : " הניצחון המוחץ חשוב יותר מהכל, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ"
אבל יש מי שסבור אחרת. אפשר לחלוק, אסור לשנוא. אנא, די לדיבורים הנוראיים האלה! כל השנים אנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם, מה עם אהבת חינם גם כלפיהם? רק את החילוני אנחנו מסוגלים לאהוב? הרי על חילול שבת של אח חילוני אהוב לא נדבר כך לעולם. על שום עבירה ושום נושא שנוי במחלוקת לא נתבטא כך.
הציבור הדתי-לאומי יודע מה זה לעבור הכפשה, שיימינג ומחיקה, כאילו הוא הזוי ומשיחי וקיצוני. כמה מעליב שמבטלים את השקפת העולם שלנו ולא מכבדים אותנו. אז מה איתנו, ביחס לאחרים? האם החרדים הם באמת רשעים, חלילה, בלי שום השקפת עולם, או שיש להם דעה וערכים ואפשר לכבד ולשמוע?
גם אם אח שלי בוחר בדרך חיים אחרת משלי, וגם אם זה על הגב שלי , אני לעולם לא אשנא אותו, הוא אח שלי. אני אסביר ואכאב ואתפלל עליו, אבל בכבוד ובנועם.
אנא. אלקנה בוודאי לא היה רוצה בשיח הזה. הלב נחמץ. המריבה הזו בטח לא משמחת את אלקנה ואת חבריו בשמיים. לא ככה.
שנזכה לניצחון מוחלט (זו בוודאי הייתה צוואתו, והניצחון מוחלט תלוי באחדותנו).
אדגיש: אני לא רוצה לפגוע באף אחד במילים אלה, אבל מבקשת שלא ייפגעו בי ובזכותי להשמיע את הקריאה הזו, מלב כואב. אבקש גם לא לפגוע בי בחזרה בתגובות. כתבתי כי קשה לי לשתוק, אני מפחדת שהאש הזו עלולה להצית אש אמיתית. ראינו שפילוג ושנאה - הובילו למלחמה.
שנזכה לבשורות טובות. שנזכה לאהבה ולאחדות.