התחבטנו מאוד כאן בכפר סבא, מה עושים השנה עם ההקפות השניות. היו בתי כנסת שקיימו אותן, אבל את האירוע המרכזי הכרענו לבסוף לא לעשות כבכל שנה. בכל זאת אין קדושה למוצאי שמחת תורה, ומדובר ביום השנה ובתאריכי האזכרות. החלטנו לצאת למלון בנתניה שבו משכנים מפונים מקריית שמונה ולערוך שם הקפות שניות יחד איתם.
הייתי בהרבה הקפות שניות בחיי, ואני מודה שאני תמיד מרגיש שהאירוע הזה הוא רק הדרן לדבר האמיתי. אומנם יש מוזיקה והגברה, אבל אני מעדיף עשרות מונים את השירה האנושית והריקוד בזמן אמת, בשמחת תורה עצמו.
השנה, כשנוער ומבוגרים מכפר סבא רוקדים יד ביד עם אחינו מהצפון, ואתה רואה את האור על הפנים, והשמחה האמיתית, וכשמעגל גדול נעשה בהקפה השישית, ואחינו כל בית ישראל מתפללים לשלום החטופים, ובכל זאת מצליחים אחר כך לשיר את מילות השיר "תמיד אוהב אותי" שבאורח משונה יצא השנה, ואת ילדי קריית שמונה והוריהם שרים מעומק לב איך ה׳ יתברך אוהב אותם ויהיה להם עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, אי אפשר שלא להאמין לשמחה האופטימית שלהם.
חוכמת נשות הלוחמים
זכיתי ומאז תחילת המלחמה אני נמצא בכמה קבוצות ווטסאפ הקשורות למלחמה, אחת מהן של ארגון צל"ש. קבוצה זו מיועדת לנשות חיילים בסדיר, בקבע ובמילואים, ובה אני מקליט מדי פעם דברים שנועדו לתת כוח ולהתייחס לשאלות הקשורות לאתגרי המלחמה. מכל שאלה מתגלה גם עם מה הנשים והאימהות הללו מתמודדות וכמה כוחות נפש הן מגייסות כדי להירתם לאתגרי המלחמה הזאת. בימים הנוראים רציתי פשוט לאסוף את המילים של הנשים המופלאות הללו, את כל השאלות וכל הסיפורים על מה שהן עוברות, להניח מול ארון הקודש ולומר לקדוש ברוך הוא: מה תבקש יותר מזה?
נשים ששואלות מה אומרים לילד שלא רוצה ללכת לבית הכנסת בשמחת תורה כי אין כתפיים של אבא, מה אומרים לילדה שמאז שחברה שלה איבדה את אביה במלחמה היא לא נרדמת בלילות, נשים ששואלות על זוגיות במלחמה ואיך שומרים על הקשר, ובעיקר נשים שמחפשות ללכוד בתקופה הזאת את נקודות הטוב שבהחלט קיימות, רק צריך להשתהות לידן. כשמצטברות שם כל השאלות והמחשבות נוצרת תמונה מדהימה של מסירות של נשים צעירות בעבור כולנו.
לאחרונה עלתה בקבוצה הזאת סוגיית גיוס החרדים, ופתאום ראיתי את זה מזווית אחרת, שכדאי מאוד לשים לב אליה: מה עושה הוויכוח הזה למי שנושא בנטל?
אסביר את כוונתי. לוויכוח על הגיוס יש כמה מישורים. המישור ההלכתי־ערכי - מה ראוי שיהיה באשר לחברה החרדית והשירות הצבאי, האם נכון שהמצב הקיים יימשך או ראוי שישתנה; המישור הפוליטי, כלומר מהן המשמעויות הפוליטיות עם כל ההשלכות שלהן על המלחמה וכדומה; המישור הצבאי – עד כמה המצב עכשיו מחייב או איננו מחייב שינוי; והמישור הפרקטי – כלומר, מה מכל הצעדים או המעשים בעל הסיכוי הגבוה ביותר להביא בכלל לשינוי המדובר, שהרי לרוב נאומים חוצבי להבות אינם מחוללים אף שינוי בהיבט הזה.
על מישור אחד לכאורה אין ויכוח, והוא שהעיסוק בסוגיה נועד להקל על הנטל הכמעט בלתי נסבל של משפחות שמגויסות שוב ושוב, עם כל המחירים שצווי ה־8 הללו גובים, שלא לדבר על פצועים וחללים.
מה שהבנתי מנשות הקבוצה הוא שאם החרדים יתגייסו זה אומנם יקל על הנטל, אבל הוויכוח הזה מכביד על הנטל הכבדה יתרה, משום שהוא מציף תחושות בנוסח "זה לא הוגן" ו"למה דווקא אנחנו", ובמקום תודעת שליחות וזכות מאתגרת מתעוררת התחושה שאולי אנחנו מנוצלים, תחושה של מרמור וכעס. והרבה יותר קשה להתנהל כך בתקופה הזאת, מפני שמדובר בתחושות מחלישות במיוחד.
חשבתי לעצמי על הקיבוצניקים שלאורך שנים נשאו בנטל באורח לגמרי לא פרופורציוני לחלקם באוכלוסייה. הסברים רבים יש לירידה באחוזי הגיוס שלהם בשנים האחרונות, אבל מי יודע, אולי זה התחיל במישהו אחד שאמר "אבל למה הם לא", ועוד מישהו דיבר על שוויון בנטל ולמה דווקא אנחנו, ולאט לאט תשו הכוחות, ואנחנו לגמרי לא רוצים שבשם התביעה לשאת יחד את המשא הזה תיפול רוחנו שלנו.
אז מה עושים? מי שצריך לנהל את הוויכוח הזה שינהל, מי שנכון לו להיאבק, שייאבק. אבל מי שמגלה שהיחידים שמשלמים את המחיר הם כוחות העמידה שלו, כדאי לחשוב טוב טוב, אולי כדאי פחות.
חוק הגיוס, הגרסה החסידית
מעשה בחסיד אחד שהיה מתגורר הרחק מבית רבו. כל ימות החול היה רותם את הסוסים לעגלה וממהר לעיירה של רבו, ובכל ערב היה חוזר, ומרוב דבקות ברבו היו פניו מאירות עד שלא נצרכה עששית להאיר את הבית.
כל הימים היו חביבים עליו, ובכל יום היה שר שיר של יום בחדווה, משיר של יום ראשון עד שיר של יום שישי. משבאה שבת פסק השיר מפיו ונתכרכמו פניו, שאינו יכול לבוא אל בית רבו, וכיוון שנתרחק מרבו נתרחק מבוראו וכיוון שנתרחק יהודי מבוראו מה שמחה יש לו בעולמו. היו נרות השבת מאירים את הבית והיו פניו מחשיכים את הנרות. תפילה של שבת לא הייתה כתפילת יום חול, ודבקות של שבת לא הייתה כדבקות של יום חול, והתחיל מהרהר אחר בוראו ואחר מצוות שבת שנתן לו להכשילו.
הייתה אשתו מכירה בצערו וחוששת ליראתו והייתה משדלת אותו בדברים שילך אצל רבו, אולי יתיר לו. שלוש סעודות בשבת וכמעט שלא טעם דבר מרוב צערו, והייתה אומרת לו: לך אל הרבי אולי יתיר לך. אמר לה: אם יתיר לי, סופו להתיר לכל החסידים שאינם מעירו ושבת מה תהא עליה? אמרה לו: לא הרי יראת שמיים שלך כיראת שמיים של שאר החסידים, יראה שלך אין כמוה בכל העולם. והשבת? הרבה שומרים את השבת, ונמצאת השבת שמורה, ויראת שמיים שלך חייבת שמירה.
כיוון שיצאה שבת והבדילו בין קודש לחול, רתם את הסוסים ולא עצר ממרוצתם. הגיע לבית רבו ואמר לו: רבנו, מצווה אחת יש, ושבת שמה, ורב אחד יש לי, ועומדת השבת כמחיצה ביני לבין רבי וביני לבין קוני. אמר לו רבו: באמת תמה אני על הקדוש ברוך הוא איך ציווה אותך במצווה שפוגעת ביראת השמיים שלך. וחזר ואמר: תמיהה גדולה מאוד.
לתגובות: [email protected]