את התמונה הזאת של שני בניו, אורי הי"ד ואלישע שיבדל"א, נוצר יהושע שני במיוחד בימים אלו. מול מסעות השיסוי שמתנהלים נגד המגזר החרדי בנושא חוק הגיוס, בין השאר תוך שימוש במשפחות שכולות ומשפחות לוחמים דתיות־לאומיות, הוא מציג את תמונתם של שני האחים כמודל לסיפור האחר שהיה רוצה שיסופר כאן: סרן אורי הי"ד, קצין בגולני שנפל בקרב הרואי במוצב כיסופים בדיוק לפני שנה, מצדיע בחיוך לאחיו אלישע, חסיד קרלין תושב טבריה, לבוש ספודיק ושטריימל, ופניהם איש אל אחיו.
בבית משפחת שני בקריית ארבע יש הכול מהכול: שני חתנים משרתים כעת בלבנון, בנים נוספים שירתו במילואים, הבן אלישע כאמור משתייך כיום לחסידות קרלין ולומד בכולל חרדי, ומעל הכול – הם נושאים כבר שנה בתואר משפחה שכולה, לאחר נפילתו של אורי הי"ד. גם אלישע, בוגר ישיבות הר המור ורמת גן שבגיל 22 הפך לחסיד, הספיק להתגייס בגיל 27 ולשרת ברבנות הצבאית כשהוא כבר מנהל אורח חיים חרדי. "אפילו ברבנות הצבאית לא היה לו פשוט", מספר האב יהושע, "לא בכל דבר התאפשר לו לקיים את אורח החיים שלו, למשל בנושא הכשרויות שהוא מקפיד עליהן. בשלב הטירונות היו בנות שלא אמורות להיות שם. גם דברים שהתחייבו לו שיהיה בסדר – לא עמדו בהם". גם הבן אורי הי"ד, שהיה בוגר ישיבה, נתקל בלא מעט דילמות במסלול, כולל בקורס קצינים, כמו שירת נשים ועוד.
קצין צה"ל אורי שני הי"ד שנפל במוצב כיסופים עם אחיו החרדי אלישע יבדל"א
(ללא קרדיט צילום)
אחדות גם עם החרדים
את השכול של מלחמת חרבות ברזל יהושע שני חי ונושם כמעט מדי יום בשנה האחרונה. זה לא רק הכאב הפרטי שמלווה אותו, אלא גם תפקידו כיושב ראש פורום הגבורה – פורום משפחות שכולות שמאגד תחתיו מאות משפחות נופלים. פעילותו בפורום מביאה אותו דבר יום ביומו לניחומי אבלים, אזכרות, הלוויות ומפגש בלתי פוסק עם צער וכאב שאין להם סוף, מטבע הדברים רובם בתוך המגזר הדתי־לאומי מרובה הנופלים. אבל דווקא מתוך המקום הזה הוא מרשה לעצמו, ואף תובע מכלל הציבור, להשמיע קול אחר. הוא מסרב להיסחף אחרי גורמים אינטרסנטיים, שתחת כסות של "שוויון בנטל" מבקשים להעמיק את הקרע בין המגזרים שומרי המצוות כדי להגיע לתוצאה הפוליטית הרצויה – בחירות. מבחינתו של שני, זו צריכה להיות שעתה הגדולה של הציונות הדתית, ולא רק במסירות הנפש בשדה הקרב.
"כל המלחמה הזאת, ומה שהתגבר בשבועות האחרונים, הוא שעה קשה לציונות הדתית. אנחנו ממלאים את בתי הקברות באופן לא פרופורציונלי ביחס לחלקנו באוכלוסייה. אך זו יכולה להיות שעתה הגדולה של הציונות הדתית: להיות גשר בין כל חלקי העם בצורה עוצמתית, להוביל את האומה בדרך שאנו מאמינים בה. אני רואה בצער מאוד גדול חלקים בציונות הדתית שמובילים עכשיו קמפיין לגיוס חרדים. זו סוגיה שצריך אומנם לטפל בה, אבל האופן שבו היא מטופלת כרגע, בתוקפנות כלפי החרדים תוך ניסיון לחנך אותם במבט מלמעלה, לא יקדם גיוס של אף חרדי אלא רק יעמיק את הקרע. אנחנו המגזרים שצריכים להיות הכי קרובים – מאמינים בה', במשה עבדו ובתורתו.
"את הכאב של המשפחות השכולות שלנו, שהוא כאב אמיתי, צריך לתעל לא נגד החרדים. זה נורא ואיום שמציגים כאילו הם אשמים במצב שלנו! ראיתי אם שהאשימה את הציבור החרדי במות בנה, זה נורא. אני קורא לציונות הדתית ולמשפחות השכולות להתעלות לגודל השעה, לא לתת לכעס ולרגש להוביל אותנו. צריך לנהל את הדיון הזה בכבוד".
שני גם תוהה לאן נעלמו דיבורי האחדות מתחילת המלחמה: "החרדים מונים כמיליון וחצי איש. הם חלק מהאומה. כל מי שקראו בתחילת המלחמה לאחדות – צריך שיזכרו שהחרדים הם חלק מהאחדות הזאת, אנחנו לא נוותר עליהם, אבל יש כאלה שפועלים כאילו אנחנו מוותרים עליהם". בהקשר הזה הוא מזכיר את שיחות האחדות שניהלו רבנים דווקא עם צד מסוים ופחות סימפתי: "אני זוכר איך בתחילת המלחמה רבני הציונות הדתית ישבו לקפה ומאפה עם אנשי 'אחים לנשק', מי שהובילו את מהלך הסרבנות. אם איתם הרבנים הובילו שיח, אני מצפה שזה מה שיקרה גם מול העולם החרדי. יש משפחות שזה ממש יוצר בתוכן קרע, השיח הזה קורע משפחות. למה?!" הוא כואב. "דיברנו כל כך הרבה על האחדות כנכס אסטרטגי למלחמה הזאת, צריך לשמור עליו מכל משמר, גם מול הציבור החרדי".
אחת הטענות שהועלו בשיח על גיוס החרדים היא שחסר כוח אדם ללחימה ולכן גיוסם קריטי. שני דוחה את הטענה, וזאת לאחר העמקה ובירור של הדברים. "שמעתי את הטענות בנושא כוח אדם והתייחסתי אליהן בכובד ראש, לכן התקשרתי לקצינים בכירים בצבא כדי לברר איתם את הנושא. הם דחו את הטענה הזאת מכול וכול. אמרו שהצבא שחרר בשנים האחרונות חטיבות שלמות, עשרות אלפי חיילי מילואים מאומנים ומוכשרים ללחימה. אם אכן יש בעיית כוח אדם, מדוע לא מגייסים בטווח המיידי עשרת אלפים חיילים כאלה, כדי לחלק את הנטל ושלוחמים לא יצטרכו לעשות 200 או 300 ימי מילואים?"
פרט לכך, טוען שני, גם אם היו מגייסים כעת שלושת אלפים חרדים, זה לא היה פותר את בעיית כוח האדם, שכן הם לא ייהפכו מיד לכוח לוחם אלא לאחר חודשים של הכשרה. "הטענה הזאת פשוט לא משקפת את המציאות. העובדה שלא כבשו את ג'באליה ויצאו ממנה זה לא כי שלושת אלפים חרדים לא גויסו, זה פשוט לא נכון, כך אמרו לי קצינים בכירים".
שני מצביע על כשל יסודי עוד יותר במערכת, שמוכיח כי השיח נועד לצורכי קמפיין בלבד ולא לקליטה אמיתית של חרדים בצה"ל: "אמרו לי גם שעד היום הצבא לא באמת נערך לקלוט חרדים, לגייס אותם באופן שימלא את כל צורכיהם. המטכ"ל צריך להיערך בצורה אמיתית לקליטת חרדים, ולא לדבר על כך רק מהשפה ולחוץ. בואו נראה שישקיעו את אותם משאבים שמשקיעים בצה"ל כדי לקלוט להט"בים ונשים, שיביאו אלוף חרדי שידאג לתנאים ולגיוס המשאבים, כך שהמערכת תוכל באופן אמיתי לקלוט חרדים – אולי אז נראה התקדמות".
שני מציין כי גם הגדוד החרדי נצח יהודה עוד לא הוכח כמודל מוצלח של תנאי השירות הדרושים לחרדים. "גם לוחמים בנצח יהודה היו צריכים להתמודד עם אתגרים, למשל מד"סניקיות ויציאה לקורסים משותפים עם בנות. הצבא לא יצר באמת תנאים שמתאימים לחיילים חרדים. צריך גם להזכיר שנצח יהודה ברובו בכלל לא חרדי, רוב המתגייסים אליו הם דתיים לאומיים".
המשפחות השכולות, וגם משפחות הלוחמים הדתיים, טוענות שאינן מסוגלות לשאת עוד בנטל, הן של סבבי המילואים הממושכים והן של השכול שמכה באחוזים גבוהים. הן דורשות שגם המגזר החרדי ייקח חלק.
"אין לי טענה למשפחות", מדגיש שני, "אבל בקמפיין הזה נעשה שימוש ציני במשפחות כדי ליצור חיץ בין המגזרים. לצערי, אגב, גם פוליטיקאים ורבנים חשובים נסחפו אחריו. אני קורא מקירות ליבי לחדול מכך. צריך לקיים דיון ושיחות בעניין הזה, אבל בגובה העיניים. הלחץ הרגשי, הכעס והתסכול מובנים. אני מבלה חצי מזמני בבתי קברות, באזכרות ובניחומי אבלים, רובם מהמגזר הדתי. אבל צריך להתעלות ולא לתת לכעס ולכאב להוביל את השיח. כל רב ומחנך יודע שאי אפשר להוביל תהליכים אמיתיים מתוך כעס, התנשאות וסנקציות".
אתה אומר שלא נכון להאשים את החרדים במצב הלחימה מרובה הקורבנות. מי לדעתך כן אשם בכך?
לשני התשובה ברורה, ולא מהיום: "אני לא איש צבא, אני נשען על שיח עם אנשי צבא בדרגי השטח. הם אומרים לי שהתפיסה שגויה, היא נגועה בתפיסה שהייתה לפני הטבח. חסרה החתירה להכרעה. העובדה שלא תפסו את השטח בעזה אלא יצאו ממנו נובעת מתפיסה שגויה. זה קשור גם לעובדה שהמטכ"ל מורח את תוכנית האלופים של חזי נחמה וגיורא איילנד, שמדברת על שליטה ישראלית בצפון הרצועה. התוכנית קיבלה אוף רקורד הסכמה שהיא מענה טוב יותר מהאופן שבו הוביל צה"ל את הלחימה עד כה בעזה, אבל היישום שלה נמרח. נראה ששר הביטחון עובד אצל האמריקנים", הוא מאשים, "והם לא אוהבים את תוכנית האלופים. השר והרמטכ"ל לא נותנים לתוכנית הזאת לרדת לשטח, וזו בעיה. גם עם עוד שלושת אלפים חיילים חרדים, זה לא יעזור אם התפיסה היא להיכנס, להכות ולצאת. המחבלים נכנסים ומתעצמים שוב, ואז החיילים באים להילחם שוב ונופלים. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שזו תפיסה שגויה".
כיושב ראש פורום הגבורה, הוא מצר על השיח האנטי־חרדי, שלהערכתו פוגע ברוח הניצחון שהוא ומאות חבריו לפורום מנסים להפיח בעם ישראל כבר שנה שלמה: "חודשים שאנו פועלים לרומם את רוח האומה, לאחד אותה, להרים אותנו קומה ולהביא לניצחון. הקמפיין הזה עלול לפגוע ברוח שהאומה זקוקה לה כעת, של אחדות, קוממיות וניצחון".
אל הקול שמשמיע יהושע שני הצטרפה השבוע באומץ גם גלית ויזל, אלמנתו של הרב אלקנה ויזל הי"ד שנפל בעזה, אמא לארבעה יתומי צה"ל. "מתוך הכאב, מתוך הצער, אני קוראת להפסקת גל השנאה נגד אחינו החרדים", כתבה בפוסט שפרסמה בפייסבוק. "אסור לשפוט אדם בשעת צערו והציבור שלנו עכשיו כל כך כואב, כל כך מדמם. אבל הדרך שלנו עם כל הכאב היא של אהבה ואמונה".
בדבריה ציינה ויזל כי היא ובעלה התחנכו על כך שגיוס לצה"ל הוא מצווה, ובוודאי במלחמה זו מצווה להתגייס, על כן, במילות צוואתו של אלקנה, היא מבקשת: "תמשיכו לפעול כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ".
לצד זאת היא מבקשת להפסיק את שיח השנאה נגד החרדים: "אפשר לחלוק, אסור לשנוא. אנא, די לדיבורים הנוראיים האלה! כל השנים אנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם, מה עם אהבת חינם גם כלפיהם? רק את החילוני אנחנו מסוגלים לאהוב? הרי על חילול שבת של אח חילוני אהוב לא נדבר כך לעולם. על שום עבירה ושום נושא שנוי במחלוקת לא נתבטא כך.
"גם אם אח שלי בוחר בדרך חיים אחרת משלי, וגם אם זה על הגב שלי, אני לעולם לא אשנא אותו, הוא אח שלי. אנא. אלקנה בוודאי לא היה רוצה בשיח הזה. הלב נחמץ. המריבה הזאת בטח לא משמחת את אלקנה ואת חבריו בשמיים. לא ככה. כתבתי כי קשה לי לשתוק, אני מפחדת שהאש הזאת עלולה להצית אש אמיתית. ראינו שפילוג ושנאה הובילו למלחמה".
גלית ויזל, אלמנת הרב אלקנה ויזל הי"ד
(צילום מסך, ערוץ 7)
שימוש פוליטי בכאב אותנטי
רב־סרן במילואים הרב אליאב תורג'מן חיכה לא מעט עד שהחליט לפרסם את הפוסט שכתב השבוע. ביומיים שאחרי הפרסום הוא היה בכוננות ספיגה - לא בגלל הטילים וההפצצות מעזה או מלבנון, אלא בשל מבול התגובות, הטלפונים וההודעות שתקפו בחריפות וגם בבכי את הדברים שכתב. העובדה שדווקא הוא, רב בגדוד לוחם שעשה השנה 160 ימי מילואים וכעת מתכונן לסבב נוסף של יותר מ־60 יום, שאיבד חברים ותלמידים בקרבות, העז לצאת נגד קמפיין גיוס החרדים, קוממה עליו רבים, גם ממעגלים קרובים ביותר. מול הבליסטראות המילוליות שחטף, וגם מול דמעות המשפחות השכולות, הוא היסס אם להתראיין על הנושא בשנית, אבל ניאות מתוך הבנת חשיבות העמדת האמת הציבורית על מכונה.
"אני כותב בסערת רגשות", פתח הרב תורג'מן את הפוסט המדובר, "עוד רגע הורגים פה חרדים בטענה שבגללם מתים חברים שלי במלחמה. אני רואה את הקמפיין השקרי ששוב עולה. אני חרד שזה הולך לקרוע את החברה. משתמשים במשפחות שכולות".
לאחר ההקדמה הזאת מפרט הרב תורג'מן את מפת המציאות בעיניו, בכמה סעיפים: הוא פותח בשבח מצוות הגיוס לצבא, ובשבח כל המתגייסים למצווה ובני משפחותיהם. הוא מדבר על חשיבות החתירה לניצחון, ואז מתייחס נקודתית לגיוס החרדים ומצביע על השקרים המובנים בשיח: "הצבא לא נמצא במקום של גיוס חרדים. נקודה! כדי לעשות זאת צריך לסגור את היוהל"ם ואת אג'נדת הטירלול. הוא לא יכול, הוא לא רוצה, זה כל כך רחוק". עוד הוא מציין: "הצבא סגר אוגדות שלמות ושחרר עשרות אלפי מילואימניקים בשנים האחרונות. תחזירו אותם! הם מוכשרים, מאומנים, וזה מהיר הרבה יותר מאשר להכשיר חרדים לקרב". מה שכן נראה בעיניו כרגע כמאמץ רלוונטי ורציני בתחום הוא הניסיון הנוכחי להקים חטיבה חרדית, אלא שלדבריו "הוא הולך אחורה בגלל המתקפה הפושעת הזאת, בציפוף שורות של המגזר החרדי".
בסיום דבריו הוא מזכיר היכן הכול מתחיל: "יש פה מאמץ אדיר להפיל את הממשלה, להיכנע בעסקת חטופים, להפסיק את המלחמה. שוב, אתמול, היום וגם מחר. ברגע שזה יקרה, החרדים יקבלו פטור מגיוס עד שנת תשפפ"ו ותקציבים אין קץ".
הציוץ הזה, מספר לנו הרב תורג'מן, מתבשל אצלו כבר כמה חודשים, מאז הקמת הקבוצה "מילואימניקים ציונים דתיים". מדובר בדתיים לאומיים מגוון די מסוים, הוא מסביר, חלקם (בחיפוש פשוט שערך בגוגל) התגלו כאנשי קפלן, ובהם אף מנואמי ההפגנות. "זו קבוצה עם עמדות ידועות מראש, והרגשתי שיש פה שימוש ציני בדבר הזה. לצערי, במידה מסוימת הם הצליחו בקמפיין שלהם נגד החרדים. זה התחיל בקמפיין מודעות הענק באמצע המלחמה בכל אמצעי התקשורת של המגזר הדתי, של 'האחיכם יבואו למלחמה'. בתחילת המלחמה דווקא ראיתי חרדים מגיעים לשטחי הכינוס, ראיתי כמה ביחידות לוחמות בתפקידים שונים. התחיל פה תהליך איטי אבל זה קרה, ראיתי זאת בחוש. הקמפיין הזה בא להחזיר את הגלגל לאחור. עד שהצב מוציא את הראש מהשריון - מכים אותו וצועקים עליו, ואך טבעי שיחזיר את הראש לשריון".
הרב תורג'מן דומע בכאב אמיתי של הזדהות כשהוא מתאר את השיחות שקיבל מנשות לוחמים ונשים שכולות, שזעמו עליו בטענה בנוסח "מה אתה מגונן על החרדים? הבעל שלי כבר 270 יום במילואים!". אבל מה שכואב לו לא פחות הוא מי שמשתמשים פוליטית בכאב האותנטי הזה. "מדובר בקפלניסטים, חלקם דתיים, שרוצים להפיל את הממשלה. הרי באמת גיוס החרדים לא יפתור את הבעיה שיש כעת למשפחות הלוחמים. גם אם יבואו משאיות ויגייסו עשרות אלפי שבאבניקים, האם זה יעזור לבעל של אותה אישה להשתחרר מהשירות הקרבי? הרי רובם לא ילכו לשירות קרבי, וגם אם כן – ייקח הרבה זמן לאמן אותם. אפשר יהיה כרגע להוציא משם אולי פלוגה, זה לא באמת הפתרון לעומס על החיילים שלנו".
מה כן הפתרון? לרב תורג'מן ברור לאן צריך לתעל את הכאב, התסכול והתביעה הבלתי מתפשרת: "במקום זה תצעקו על פורום מטכ"ל – לכו הביתה! תדרשו הכרעה. המלחמה הזאת תהיה קצרה יותר אם בצמרת צה"ל יבינו שצריך להכריע. זה ייגמר הרבה יותר מהר ממה שקורה היום. יצאו מעזה לא בגלל מחסור בסד"כ, מדובר בשקר גס, אלא כי הצבא קיבל החלטה אסטרטגית. אני הייתי בתוככי ג'באליה בסבב הראשון, ואמרו לנו: התוכנית הצבאית היא בגישה של פשיטות, כלומר לתת מכה אנושה ואז לצאת ולחזור לפשיטות. עשו את זה בצפון הרצועה, כנראה זה יקרה גם בחאן יונס, ברפיח בינתיים לא. זה יקרה גם בלבנון. הלוחמים יצטרכו לחזור לאותם מקומות. זו אג'נדה מטורללת שלא רוצים לכבוש את השטח, רוצים רק למנוע נזק. אנחנו כציבור צריכים להשקיע אנרגיה בזה, לא בכתיבת פוסטים שרק מלבים את השנאה".
נתון נוסף שהוא מבקש להעלות לצורך הדיון הוא אחוזי הגיוס הנמוכים למילואים בשכונות צפון תל אביב. "תושב שכונה בצפון תל אביב סיפר לי שיש שם 19 מילואימניקים קרביים מתוך שכונה של 50 אלף איש. אלה נתונים שאכ"א לא מפרסם, הם מפחדים מזה. אני אומר, לא צריך לצעוק לא על הרצליה ולא על בני ברק. סוציולוגיה לא משנים במכות. אבל יש הבדל גדול", וכאן הוא מבקש לחדד: "אומנם כולם אחים שלי, אבל עם האחים שלי בבני ברק יש לי שפה משותפת יותר. התורה שלנו היא אותה תורה. הם אומנם התחילו להבין קצת שהתורה היא ציונית, אבל כל קמפיין כזה מחזיר אותנו שנות דור אחורה".
"הציבור החרדי הוא ציבור מדהים שיש לי איתו מחלוקות עמוקות. הוא לא ציוני. אנחנו חושבים שנראה להם פסקה בספר אורות וישר הם יגלו כמה התורה ציונית, אבל זה לא ככה. הם רואים אותנו אחרת, אבל בסוף גם אם הם לא יעברו שום שינוי – אני מעדיף אותם בארץ ישראל ולא בברוקלין. הם משמרים פה את הרוב היהודי, את הגוש האמוני. בוודאי שאני מעדיף אותם פה על פני חלקים מבולבלים אחרים שיש בישראל. אני חושב שמתחולל אצלם שינוי, אבל בכל מקרה אני לא מוכן לפרק את השותפות איתם בגלל הדבר הזה".
לתגובות: [email protected]