את המאמר הקצר הזה אני מבקש להקדיש לעילוי נשמתם של המחנך מאיר הפנים סרן אבי גולדברג הי"ד שנפל ביום כ"ד בתשרי התשפ"ה, ולעילוי נשמתו של חברי סגן־אלוף אלי גינזברג הי"ד, שנפל ביום כ"ג בתשרי התשפ"ד בקרבות בקיבוץ בארי.
הטוב המוחלט מעולם לא הופיע בעולם, אמר פרופ׳ שלום רוזנברג ז"ל, הרוע המוחלט לעומת זאת הופיע לא לפני הרבה שנים, על אדמת אירופה: ברחובות ורשה וקרקוב, בפונאר ובטרבלינקה, במיידנק ובאושוויץ. הרוע המוחלט, הוסיף פרופ' רוזנברג, סימן את היהדות כאויבו המוחלט, ועל כך תעיד צוואתו של היטלר שברגעיו האחרונים, לפני ששם קץ לחייו, כשהבונקר שלו מכותר בטנקים סובייטיים, ציווה על האומה הגרמנית להמשיך את המלחמה לא נגד הסובייטים או בעלות הברית אלא נגד היהדות, נגד אומה לא חמושה שמעולם לא הכריזה מלחמה על גרמניה ושבאותה שעה כבר איבדה שליש מבניה. הרוע המוחלט סימן את היהדות כאויבו המוחלט.
השואה היא מאורע יחידאי חסר תקדים שאין להשוותו לשום אירוע היסטורי אחר, אולם חוקר השואה הפרופ׳ גדעון גרייף מצביע על כמה קווי דמיון בין זוועות הנאצים לאירועי הטבח ב־7 באוקטובר, שהמשותף להם הוא התפרצותו המחודשת של הרוע המוחלט. כמו הגרמנים, כך גם אנשי החמאס לא הסתפקו ברצח נקי, אלא דאגו לגרום לקורבנות סבל קיצוני, השפלה וסדיזם לפני רציחתם. רצח ילדים לעיני הוריהם ורצח נשים לעיני בעליהן, אונס ועוד ועוד.
כמו אצל הגרמנים, התפרצותו של הרוע המוחלט לא הייתה ספונטנית אלא חלק מהוראות מבצעיות קפדניות: הרוצחים, אנשי החמאס, כפי שמתברר מדפי ההנחיות שנמצאו על גופותיהם, הונחו שלא לגלות שום רגש של חמלה ולבצע את הרצח ללא רחמים. הימלר הוציא הנחיות דומות לאנשי האיינזצגרופן ולאנשי האס־אס. ההנחיות לא נשארו על הנייר. הן בוצעו ככתבן וכלשונן. האכזריות הייתה קיצונית, אז וגם היום.
כמו הרוצחים הגרמנים, גם מרצחי חמאס היו שטופי אידאולוגיה אנטי־יהודית, שתכליתה הייתה ליצור דמוניזציה שיטתית לבני העם היהודי ולהציגם כשורש כל הרע עלי אדמות. הכשרת הלבבות למעשי טבח ברבריים הייתה חלק בלתי נפרד מבניית צבא הטרור החמאסי, והשיחה המתועדת בין אחד המחבלים לאביו שבעזה ב־7 באוקטובר ממחישה את תוצאותיה: "היי אבא, אני מדבר איתך ממפלסים, פתח את הווטסאפ שלי ותראה את כל ההרוגים. תראה כמה הרגתי במו ידיי. הבן שלך הרג יהודים... במו ידיי הרגתי עשרה. אבא, עשרה במו ידיי".
התיעודים שמצויים בידינו מוכיחים באופן שאינו משתמע לשני פנים כמה כבד משקלה של אידאולוגיית שנאת היהודים במוטיבציה ובצידוק לביצוע הזוועות. כמו בימי השואה הרוע המוחלט סימן את העם היהודי ואת היהדות כאויבו המוחלט. אולם הפעם, להבדיל מהפעם האחרונה ההיא, פגשו הנאצים של דורנו אומה ריבונית וחזקה, שיצאה למלחמת חורמה באסלאמו־נאציזם החמאסי מבית מדרשם של חסן אל־בנא וממשיכי דרכו כדוגמת המופתי אל־חוסייני, השייח' יאסין והשייח' קרדאווי, ובאסלמו־נאציזם מבית מדרשם של האייתוללה חומייני וחניכיו במשמרות המהפכה ובחיזבאללה.
המלחמה הזאת, שראשיתה בהתפרצות געשית של רוע מוחלט, התרגשה עלינו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבו חזרנו לקרוא את פרשת בראשית. סיפור הבריאה פותח בתיאורה של מציאות כאוטית: "הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". החושך מופיע כאן כברירת המחדל הראשונית של הבריאה אשר מלווה בתוהו ובוהו, עולם העומד על סף תהום. מציאות כאוטית וחסרת פשר, תהייה, היעדר תכלית ואפלה גדולה. מציאות שמתכתבת עם הבלבול העמוק שפשה בחלקים נרחבים במערב, כבדברי ישעיהו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך". וכנגד המצב הכאוטי הזה, מתגלה האור. הוא מופיע בהוראה אחת צלולה ונהירה: "יהי אור ויהי אור, וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך".
האור מבאר את המציאות ומאפשר לנו להבחין ולהבדיל בין אמת לשקר ובין טוב לרע. סיפור הבריאה התנ"כי הוא בראש ובראשונה קריאת כיוון מוסרית. לעולם הזה, שהוא משוואה עם אין־סוף נעלמים, עולם שלעיתים ברגעי משבר נדמה לנו כמו המיתוס של סיזיפוס, ריק ומנוער מכל משמעות ופשר - יש למרות הכול ייעוד ותכלית. הקריאה "ויהי אור" היא לא תזה מתחרה למפץ הגדול, אלא אבן הראשה של המוסר האנושי ותורת ישראל. זוהי קריאה שמתוכה נובעת התקווה והאמונה בעולם הזה ככלל ובאדם בפרט.
כך כתב היהודי הקדוש ר' הלל צייטלין הי"ד, ששולח לטרבלינקה כשעליו טלית ותפילין ובידו ספר הזוהר, בספרו המופלא 'הטוב והרע': "עיקר גדולתו של עם ישראל הייתה בהרגשתו המוסרית העמוקה מאוד, בהרגשת היושר והצדק... הרגשת האידיאל המוסרי הביאתו לידי תקווה, והתקווה - לידי חיים ולידי אהבת החיים". בשונה מאויבינו שמקדשים את המוות והעריצות, אנו מקדשים את החיים והחירות מתוך אמונה עמוקה כי למרות הכול העולם הזה הוא טוב ביסודו.
ובחזרה אל דבריו של פרופ׳ שלום רוזנברג, הרוע המוחלט סימן את היהדות כאויבו המוחלט, ועל כן על כל יהודי לשאול את עצמו במה הוא אויבו של הרוע. ומי שאוחז באומץ את לפיד העוז והמאבק ברוע הם הלוחמים עזי הנפש שלנו שמשליכים את נפשם מנגד, מקיבוץ שמרת ועד ירושלים, מגוש עציון ועד הרצליה. הם עושים זאת כמו שאמר סרן איתן אוסטר הי"ד, שנפל בקרב בלבנון: "לא בשל שנאתם לאויב שמולם אלא בשל אהבתם למי שמאחוריהם".
יהי זכרם של הרוגי המלכות של מלחמת חרבות ברזל, מלחמת בראשית, ברוך. הרוגי מלכות שבלכתם ציוו לנו את החיים, הרוגי מלכות שבלכתם ציוו לנו לשאול את עצמנו במה אנחנו אויביו של הרוע.
הכותב הוא שר התפוצות והמאבק באנטישמיות