בין שאר הקשיים, ואחד המאתגרים שבהם, במעבר הגבול בחזרה מלבנון לישראל, הוא המעבר מאווירת הניצחון ההיסטורי אל אווירת הנכאים של אין מוצא. ממרחק כמה ימים אני מנסה לבחון שוב את הדברים שהיו ברורים לי כל כך שם – אולי אני מתבשם מהטיה רגשנית? – בעין רציונלית ומפוכחת. אבל גם אחרי בחינה מחודשת הדברים נטועים במקומם. הדבר ברור לי כשמש: זכינו לניצחון צבאי מזהיר במלחמה נגד חיזבאללה, ניצחון שדומה בסדרי הגודל שלו מבחינת האתוס למלחמת ששת הימים, ובקרוב נקטוף גם את פירותיו המדיניים. ואסביר.
ב־8 באוקטובר שררה אווירת נכאים לאומית שלוותה בחוסר ביטחון עמוק ביכולתנו הצבאית להתגונן ולנצח. היא הובילה לשתי תגובות נחפזות והופכיות: הגדרה לא מושכלת של מטרות הלחימה בעזה, ופינוי בהול ולא מחושב של תושבי הצפון. בהחלטה השנייה נעסוק בהמשך. ההגדרה של מטרות הלחימה בעזה הייתה רגשנית ולא מפוכחת. אין כאן האשמה, כי אכן המצב הנפשי באותם ימים היה אלמנט דומיננטי. אבל תליית הניצחון שלנו במלחמה בחיסול המחבל האחרון של חמאס הייתה טעות. חמאס כארגון צבאי רוסק והוצא מתפקוד לפני חודשים ארוכים, והדבר היחיד שמונע מישראל לרשום לעצמה הצלחה במישור הזה הוא ההגדרה שלה עצמה. הכשלנו את עצמנו בכך שהגדרנו מטרה שהשלמתה תלויה באויב ואינה נתונה בידינו. הרי בכל יום יכול לבוא נער בן 16, לאחוז בידו קלצ'ניקוב ולבטל את השגת המטרה של מדינה שלמה.
בצפון הטעות תוקנה. מדינת ישראל ציינה לעצמה מטרות בנות־השגה שנתונות בידינו בלבד: הסרת האיום מעל תושבי הצפון. ניתוח קר מוביל למסקנה פשוטה: המטרה הושגה, כבר היום. היא נעוצה בשלושה מאמצים שהוביל הצבא בצורה מבריקה: א. ריסוק שרשרת הפיקוד באמצעות מבצעי הביפרים והחיסולים הממוקדים. ב. נטרול מאזן האימה של חיזבאללה נגד תמרון קרקעי באמצעות הפחתה דרמטית של היכולת הרקטית בתקיפות של חיל האוויר. ג. חשיפה והשמדה של המערך האסטרטגי של חיזבאללה – התוכנית לכיבוש הגליל – באמצעות מבצעים מיוחדים ולאחר מכן תמרון קרקעי רחב בדרום לבנון.
נפרט. מכת הפתיחה של מבצע הביפרים והחיסולים מהאוויר עולה פי כמה בגאוניותה ובאפקט שלה על מבצע מוקד. תוכלו לשאול כל חייל מילואים ששב כעת מהתמרון בלבנון: מערכי ההגנה האיתנים שבנה חיזבאללה לא היו אגדה שגדלנו עליה כל השנים בשיעור תודעת אויב. הם עדיין נמצאים שם, במטעי הזיתים, בבתים ובתת־הקרקע, אבל הכול עומד שם נטוש. הם ברחו, כמו החיילים המצרים בסיני שהותירו את הנעליים מאחור ונסו. הקלאצ'ים, תיקי המדים המאורגנים, משגרי הנ"ט והתחמושת, רובי הצלפים, הטנדרים החמושים, הקטנועים, המק"חים ומטולי הרימונים – כולם מסודרים באופן מופתי בעמדות המחושבות היטב. הדבר היחיד שחסר הוא מי שיפעיל אותם. אף קצין בצה"ל, אני אומר באחריות, לא דמיין בחלומותיו הוורודים ביותר שהתמרון בלבנון ייראה כך. הארגון ירד על הברכיים ונס על נפשו.
במבחן התוצאה, בחלוף שלושה שבועות של תמרון, צה"ל יישר קו מלא ורציף בעומק חמישה קילומטרים בלבנון שבו אין אויב ואין אמצעים, ולרוב גם אין בתים ושטח סבוך. האוגדות הסדירות כבר עברו לקו השני בעומק כדי להמשיך ולהכות באויב. המשמעות פשוטה: תוכנית כיבוש הגליל, התוכנית האסטרטגית של חיזבאללה, חוסלה לצמיתות. אין מרחבים נסתרים להגיח מהם לכל אורך הגבול. התקפה כזאת, תיאורטית, תצטרך להתארגן ולצאת ממרחק של שבעה ולעיתים עשרה קילומטרים מהגבול. המשמעות הצבאית הלכה למעשה היא שזה מהלך בלתי ישים. אם כוח רדואן ינסה לבצע אותו באופן הזה (והוא לא, כי בתכנון מבצעי הוא מבין), זאת תהיה מתנה לישראל. עשרת אלפים לוחמי רדואן יושמדו על ידי חטיבות האש של צה"ל בלי צורך להתחכך בטווח הקרוב.
לצד זאת, גם איום הנ"ט שפגע קשות ביישובי קו העימות נשלל מחיזבאללה. כל קווי הרכס השולטים על קיבוצינו ומושבינו נכבשו ונוקו ממחבלים. הבטונדות שהוסרו מצומת ישע וצומת כפר גלעדי הן לא מופע יח"ץ של דובר צה"ל, אלא ציון דרך מרגש לאלפי לוחמי מילואים שהתמגנו מאחוריהן במשך שנה שלמה בעת תפיסת קו הצפון, וכעת, כששבו מהשלמת המשימה שלהם מעבר לגבול, כבר לא נדרשות יותר.
בהקשר הזה אני שומע הרבה את הטענה נגד שיטת הפשיטות: מדוע אנחנו נסוגים אחרי כיבוש הכפרים ולא נשארים להחזיק בהם, הרי בכך אנחנו מאפשרים להם להתארגן ולהתבסס מחדש? נניח בצד את חוסר ההיתכנות הפרקטי של החזקת מערך המילואים במשימת הגנה נוספת בזמן שהוא מתוח עד אחרי הקצה. גם מבחינה מבצעית זו החלטה נכונה. צריך להבין את המצב בשטח: קו הכפרים הראשון ראוי להיקרא היום קו החורבות הראשון. השטח חשוף כולו לאש ותצפית שלנו, ריק מאדם, ואינו מאפשר כל התבססות של גורמי טרור. כל זה בלי לדעת ובלי להתייחס לאמצעים חשאיים כאלה ואחרים שיש להניח שהתמרון וההחזקה הזמנית בשטח אפשרו. היום זהו שטח השמדה, סוג של פרימטר. החזקה פיזית של לוחמים בתוכו היא מתנה לחיזבאללה שיוכל לזנב בהם כשהם לא מוגנים.
לשוב עם רוח גבורה ציונית
אחד הדברים ששברו את ליבנו בלבנון, כשכבר הצלחנו להגיע לטרנזיסטור מקומי ולהתעדכן בחדשות, היה התחושה שבשביל עורכי המהדורות הדבר היחיד שקורה בלבנון הוא שלוחמים נופלים בקרב. לא צריך ללמד אותנו, אחינו לנשק נפלו במרחק של עשרות מטרים מאיתנו. הכאב שלנו גדול. אבל חייבים להביט נכוחה: האם מישהו במערכת הביטחון דמיין שצה"ל יתייצב באופן מלא על קו הכפרים הראשון עם מספר מועט כל כך של אבדות? התשובה היא לא, והיא חד־משמעית. חייבים להכיר בנס ולא להיות כפויי טובה.
הדבר חוזר גם כשמתייחסים לירי תלול המסלול על העורף. זו הייתה הידיעה השנייה בחדשות שנשמעו מהטרנזיסטור. וגם כאן, לא צריך להיות נביאים, אלא רק לשוב אל הכותרות המאיימות לפני חצי שנה. ונשאל שוב: האם יש גורם ביטחוני שהעלה על הדעת תגובה כל כך עלובה של חיזבאללה לעבר העורף הישראלי בשעה שצה"ל שולל מהארגון את נכסיו האסטרטגיים? גם כאן התשובה היא לא.
סיכום הפרק הצבאי מצייר תמונת מצב ברורה: איומי הנ"ט והכיבוש הוסרו כליל מעל יישובי הצפון. זה הישג פנומנלי בתוך שבועות ספורים. האיום של ירי תלול מסלול, גם אם מופחת, עדיין קיים. הפעם, בתבונה, הדרג המדיני לא הציב זאת כמטרה למלחמה, מפני שאין לאף צבא בעולם היכולת לרדוף אחרי כל משגר ומשגר בתא שטח שהוא כל מדינת לבנון. כאן צריכים להיכנס לתמונה שלושה אלמנטים: הגנה אווירית, התמגנות אזרחית ורוח ציונית־לאומית.
ההחלטה על פינוי יישובי הצפון באופן רחב הייתה טעות, שחברי קבינט כבר הודו בה. השבת המצב לאחור מורכבת מהשארתו על כנו. תושבי הצפון צודקים בטענותיהם, והסבל שעברו בשנה האחרונה הוא נורא. כולנו, אלפי חבריי המילואימניקים ואני, יצאנו באמירה ברורה של ערבות הדדית: נמסור את נפשנו למען אחינו תושבי הצפון. המשימה לקראת השלמתה, וכעת היא שעתם הגדולה. להפיח שוב רוח גבורה ציונית, לחזור בראש מורם אל בתיהם ולהעניק לעם ישראל כולו את תעודת הניצחון הסופית. נכון, ייפלו עוד טילים, חיזבאללה יעשה הכול כדי ליצור מין תמונת ניצחון משלו שברור לכול עד כמה היא מזויפת, אבל לנו אסור להיכנע לזה.
וכאן, לסיום, ההערה המדינית. המצב של ירי תלול מסלול על ישראל לא יימשך זמן רב, מפני שהאינטרס של חיזבאללה כעת הוא להתכנס פנימה לצורך שיקום. המילים של ההסכם המדיני חשובות, אבל לא מאוד. בסוף, כמו שלמדנו ב־1701, השאלה היא כוח, ובמגרש הזה ישראל ניצחה. בטווח הבינוני השקט ישוב לצפון, במסגרת הסכם כזה או אחר. אבל יש גם תקווה לטווח הארוך. לבנון היא מדינה שכולה איזונים בין כוחות ועדות, וההיחלשות הדרמטית של הכוח השיעי – קרי חיזבאללה – עוד עשויה להניב שינויים מרחיקי לכת לטובת ישראל. מאיתנו נדרש רק דבר אחד: להתנהל בתבונה, לתת לדינמיקה לעשות את שלה, ולא לחבק בפומבי שום גורם אנטי־שיעי.
לתגובות: yoniro770@gmail.com