תורת חיים

באחד הבתים שסרקנו בכפר הלבנוני מצאנו מפה של יישוב ישראלי, כמו המפות של יישובי העוטף שמצאנו בח'אן יונס. היו להם אמצעי תצפית בחצר הבית, הם תכננו לחתוך את הגדר ולשחוט את אזרחי מדינת ישראל עם כוח אש מטורף. כמעט בכל בית נמצאו אמצעי לחימה, טילים, קני שיגור, רובים, מטענים, תחמושת בכמויות אדירות. כוח האש הזה נמצא בסלון של הבית, בחצר, בתת הקרקע ובחביות כחולות באמצע הרחוב. היו להם מרחבי שהייה להצטיידות מוכנים עם ציוד לחימה אלי קרב. תיקחו את 7 באוקטובר ותכפילו פי עשרה. צמרמורת.

הפער בין חבל הארץ המדהים הזה לשפלות האנשים שגרים בו הוא לא יאומן. נוף מטורף, הרים, ואדיות וירוק נצחי, שקיעות וזריחות עוצרות נשימה, והחלאות שיושבות בכל הטוב הזה מתכננות לשחוט ילדים במשגב עם וכפר גלעדי. את השנאה הזאת ראיתי בח'אן יונס ובלבנון, ציר רשע של חברה המגדלת את עצמה על דם, רצח ושנאה. אלא שהמלחמה השנה היא מלחמת העצמאות שלנו, אין מנוס מלעבור בכל רחוב וכל בית בעזה ובכפרים בלבנון ולהשמיד אותם. זה לוקח זמן, זה דורש אורך רוח. אבל אין לנו ברירה אחרת.

אנשי המילואים שלנו הם האור והתקווה של החברה הישראלית. הנכונות להתייצב מהרגע להרגע לקריאה, ולאחר מאתיים ימי מילואים לעזוב שוב את המשפחה והעבודה, להשאיר אותם כל החגים לבד, לסכן שוב את החיים ולומר הנני - זה לא מובן מאליו.

הנטל על כתפי כל כך מעט אנשים שנמצאים תחת האלונקה הוא כבד מנשוא. ההשלכות על האישה והילדים, העבודה והחיים הוא בלתי נתפס, והחלק הקטן הזה מהאוכלוסייה חוזר פעם אחר פעם בגבורה עילאית. כן, גם בידיעה שאולי חלילה לא נחזור הביתה מהקרב.

המציאות שיש חברה שלמה הנושאת שם שמיים אך מנותקת משדה הקרב היא חילול ה' נורא. זכות אדירה היא לנו לחיות חיי תורה שלמה, תורת חיים ההולכת בדרכי הלוחמים הגדולים משה, יהושע ודוד ושאר גדולי אומתנו שאחזו סיפא וספרא, ולא כאותם כפויי טובה המפנים עורף לגאולתן של ישראל.

לפני כשנה קפצנו מהבית בשמחת תורה ונלחמנו בכפר עזה. אלו היו רגעי שפל של מדינת ישראל, שלא הייתה שם בעבור אחינו ואחיותינו. בשמחת תורה הזה נלחמנו בקרב גבורה מול מחבלים רבים ברחובות כפרי לבנון בעוצמה אדירה. אנחנו הפכנו להם את עזה לעיי חורבות, ועכשיו אנחנו עושים זאת לכפרי לבנון, עד עפר. הן עם כלביא יקום וכארי התנשא, ואנחנו קמנו.

אני לא יודע מה אתם שומעים לעיתים מפרשני ה"לשעברים" באולפני החדשות מחלישי הרוח, אבל אנחנו מכסחים להם את הצורה. לא סתם רוב לוחמי חיזבאללה פשוט ברחו מהכפרים. את השאר שנשארו להילחם חיסלנו. כוח אש אדיר של צה"ל. אין להם סיכוי נגדנו. חרבו דרבו עשינו לכפר שלהם.

רוח האחדות בין הלוחמים איתנה, דתיים וחילונים, מתנחלים ובני הקיבוצים מימין ומשמאל, כששמים קסדה על הראש כולנו אותו דבר עם נשמה יהודית שפורצת בגבורה ומפיצה אור.

שום דבר לא יפריד בינינו.

הרגעים האלה שאתה עומד מול מקום ההיתקלות של לוחמי אגוז הגיבורים לפני כמה ימים ואומר א־ל מלא רחמים על הנופלים בקרב, מזיל דמעה וכמה ימים אחר כך יורה בהיתקלות לעבר מחבלים וממלמל פרק תהילים לרפואת חבר שמפונה באותם רגעים עם פגיעה קשה באלונקה - אלו רגעים מכוננים נשגבים מלאי הוד והדר. רגעים שהופכים אותך לאדם אחר. רגעים שהופכים את האומה לאחרת. "והיה לעת ערב יהיה אור". והאור הזה בעזרת ה' מפציע והוא מלא תקווה.

הכותב הוא סרן במילואים, מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית שחזר משירות מילואים ולחימה בלבנון כמפקד בחטיבה 55 של הצנחנים