המחדל שהוביל לאסון 7 באוקטובר אינו נחלתם של אישים ספורים. הוא חוצה מחנות פוליטיים, וכולל בתוכו דמויות מפתח מדרגים רבים, ובראשם הדרג המדיני והדרג הפוליטי. שנה אחרי הטבח, כל בעלי התפקידים הבכירים בדרגים אלו עדיין מכהנים בתפקידם, למעט ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליווה ומפקד 8200 יוסי שריאל, שסיימו את תפקידם בתאריך הפרישה המקורי שלהם.
בגיליון סוכות פרסמנו את חלקו הראשון של פרויקט זה, ובו עסקנו בצמרת מערכת הביטחון שעושה ככל יכולתה שלא להניח את המפתחות, למרות כישלונה החרוץ. בחלק זה נתמקד בדרג המדיני ובאחריותו למחדל. החלוקה בין הדרגים ברורה: הכישלון של הדרג הצבאי הנוכחי הוא במוכנות הצבא ובמחדלים הטקטיים שהובילו לאסון, ואילו אחריותו של הדרג המדיני היא בעיקר במישור האסטרטגי, החל מיצירת תפיסת הביטחון של ישראל ועד לבניית צה"ל.
רשימת האישים בדרג המדיני מתחילה, כמובן, בראש הממשלה נתניהו. במשך שנים ארוכות התהדר נתניהו בתדמית "מר ביטחון". בשנת 2015, במהלך כנס הפורום הכלכלי העולמי, אמר נתניהו לעיתונאי פריד זכריה כי הוא רוצה שיזכרו אותו כ"מגן ישראל". נאומיו של נתניהו ברחבי העולם עסקו תדיר באיום האיראני, ובו בזמן הוא המעיט בחשיבות האיום המיידי על גבולות ישראל, הן מצד חיזבאללה והן מצד חמאס.
במשך השנים טען נתניהו כי האתגר הקיומי הגדול ביותר על ישראל הוא האיום האיראני ואליו ישראל צריכה להפנות את מרבית מאמציה, והמשמעות היא להימנע ככל האפשר מהתלקחויות בגזרות הסמוכות אליה. התוצאה הייתה העלמת עין מהאיומים מצפון ומדרום, מתוך אמונה כי חמאס וחיזבאללה מורתעים מישראל.
ההחלטה הזאת התמזגה עם התפיסה שרווחה בצמרת הצבא: תם עידן המלחמות הגדולות, ולכל היותר ננהל סבבים קצרים. כמו כן מערכת הביטחון האמינה באמת ובתמים כי שני ארגוני הטרור מורתעים ממנה, ובעיקר מעדיפים להגדיל את השפעתם על הציבור שתחת שלטונם. שתי התפיסות הללו, הן של מוביל הדרג המדיני והן של כל קברניטי הצבא, הובילו להתפתחות צבאות טרור עצומים על סף דלתה של מדינת ישראל. לישראל היו אפשרויות רבות לאורך השנים למחוק את היכולות הצבאיות שצברו שני הארגונים, אך היא בחרה שלא לעשות זאת.
לאורך השנים פעלו ממשלות ישראל בכמה דרכים כדי להפנות את מרכז כובד העיסוק המדיני והביטחוני לגזרה האיראנית. כמו שרון ואולמרט שקדמו לו, ובנט ולפיד שכיהנו במשך כשנה וחצי בשנים 2022-2021, גם נתניהו ניסה ללהטט בזירה המדינית כדי להפנות את עיקר העיסוק לאיראן. מתוך תפיסה זו התקבלה למשל ההחלטה לבצר את שלטון חמאס ברצועת עזה על חשבון הרשות הפלשתינית של אבו־מאזן.
היחס לרשות הפלשתינית והפת"ח הוא חלק מהתפיסה שנבנתה בישראל. מבחינה אידאולוגית אין הבדל בין הפת"ח לחמאס, וכפי שרבים במחנה הימין ידעו עוד קודם למלחמה, בתוספת הראיות שהצטברו במהלך השנה החולפת, ההבדל היחיד בין שני הארגונים הוא שביהודה ושומרון ישראל שולטת צבאית, מה שמקשה מאוד על הרשות לפתח צבא טרור. בעזה, כידוע, מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות ישראל אינה אחראית לשטח. חשוב להדגיש כי גם משטחי יהודה ושומרון, על אף השליטה הישראלית בהם, עדיין יוצאים פיגועי טרור רבים, ובמקרים רבים מדובר באנשיו של אבו־מאזן ובמנגנוני הביטחון הפלשתיניים שבישראל אוהבים להגן עליהם.
בשנת 2009 נשא נתניהו את נאום בר אילן, שבו הצהיר כי הימין הישראלי תחת הנהגתו מוכן לקבל את קיומה של מדינה פלשתינית. הנזק המדיני שיצר הנאום היה רחב היקף, והוא עורר זעם בתוך מחנה הימין. ההסכמה למדינה פלשתינית הייתה אחד מהנושאים העיקריים במסע הבחירות שהזניק את נפתלי בנט והבית היהודי בבחירות 2013, כשבנט הדגיש את ההתנגדות למדינה פלשתינית כהבדל העיקרי בין מפלגתו ובין הליכוד.
לאחר שהשיחות בין ישראל לרשות שוב קרסו, נתניהו שינה כיוון. מתמיכה במדינה פלשתינית כדי להשיג שקט מדיני, נתניהו עבר לגישה הפוכה לחלוטין: לוודא שהיא לא תוכל לקום לעולם. בשביל להשיג מטרה זו הפך שלטון חמאס בעזה ל"נכס" כדבריו של בצלאל סמוטריץ' בשנת 2015, אמירה שרודפת את שר האוצר עד היום.
מאז אותו ריאיון בערוץ הכנסת ב־2015, סמוטריץ' שב והדגיש שוב ושוב כי ישראל צריכה למוטט את שלטון חמאס ברצועה, אבל נתניהו פעל אחרת לגמרי והעניק לו לגיטימציה בין־לאומית. בחודשים האחרונים נשמעה שוב ושוב הטענה כי הכסף שנתניהו איפשר לקטאר להעביר לחמאס הוא שסייע לחמאס לבנות את צבא הטרור שלו. אלא שהכסף המדובר הוא פרומיל בלבד מהכספים שהשקיע חמאס בהתעצמות צבאית, ובנוסף לכך רוב התחמשותו הצבאית נעשתה על ידי איראן, בלא צורך בכסף הקטארי. החומרה בהזרמת הכסף הקטארי לרצועה לא הייתה עצם המימון, אלא ההכרה של ממשלת ישראל בשלטונו של חמאס ברצועת עזה. נכון, חמאס זכה בבחירות היחידות שנערכו ברשות הפלשתינית, ומאז 2007 הוא השליט ברצועה, אך ישראל לא הכירה בשלטונו עד לאותה החלטה שבה הפכה את חמאס לשחקן מדיני, בדומה לכניסת חיזבאללה לממשלת לבנון. אלא שלעומת כניסת חיזבאללה, שהייתה התפתחות פנים־לבנונית, שדרוג מעמדו של חמאס רשום על שמה של ישראל.
מלבד אחריותו לחיזוק חמאס ואי־עצירת ההתעצמות הצבאית של חמאס וחיזבאללה, על שמו של נתניהו רשום מחדל אסטרטגי נוסף: יצירת תלות כמעט מוחלטת בסיוע אמריקני בחימושים. מדובר בהסכם שחתם נתניהו עם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה. במסגרת ההסכם, הסכום שהעבירה ארצות הברית לישראל מדי שנה גדל דרמטית, אך בד בבד חויבה ישראל להשקיע את רובו המוחלט ברכש מתעשיית הביטחון האמריקנית. על פניו מדובר בעסקה הוגנת ומוצלחת, אלא שמהרגע הראשון הזהירו גורמי התעשיות הביטחוניות בישראל כי מדובר בשעבוד יכולתה של ישראל להילחם ולהגן על עצמה לרצונות האמריקניים. אם האמריקנים הם ספקי הנשק של ישראל, הם יכולים לעצור את האספקה או לאסור על שימוש בנשקם למטרות מסוימות. שני החששות הללו התממשו במהלך המלחמה. כמו כן, רק השבוע ראינו חלק מההשלכות של התלות באמריקנים, במסגרת התקיפה הישראלית האחרונה באיראן.
תפיסת "תום המלחמות הגדולות"
אף שראש הממשלה הוא האחראי העיקרי לכישלונות האסטרטגיים הללו, הוא ממש אינו האחראי היחיד להם. כאמור, כל צמרת צה"ל החזיקה בעמדות דומות למדי, וחלקן הובילו להחלטות שקיבל נתניהו. ברשימה הזאת נמצאים כל הרמטכ"לים בעשור האחרון, שאת כולם, למעט הרמטכ"ל הנוכחי הלוי, מינה נתניהו. אותו הדבר כלפי ראשי השב"כ, שלמעט רונן בר מונו בידי נתניהו.
לפי הסקרים, שניים מאותם מינויים הם האיום הפוליטי העיקרי על המשך כהונתו של נתניהו היום. מדובר בשני הרמטכ"לים לשעבר, בני גנץ וגדי איזנקוט, שכיום מובילים את המחנה הממלכתי. שני האישים הללו אחראים לחלק עיקרי ביותר במחדל שהוביל לפרוץ המלחמה: הם, לצד הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, היו מי שבנו את הצבא והטמיעו בתוכו את המודל האוטופי "צבא קטן וחכם". בפועל השניים הובילו לבניית צבא קטן מדי, שמסתמך באופן כמעט בלעדי על אמצעים טכנולוגיים, וברגע האמת לא יכול היה לעמוד באיום על ישראל.
רבות כתבנו בשנים האחרונות בעיתון זה על תר"ש (תוכנית רב שנתית) גדעון, שיזם והוביל הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. במסגרת התר"ש צומצמו דרמטית יחידות היבשה, ועוד ועוד גדודים צומצמו. חלקם נסגרו לחלוטין, ובחלקם מצבת החיילים ירדה. בתוך כך הוביל איזנקוט מהלך שבמסגרתו עיקר ההשקעה והפיתוח של צה"ל הופנה לחיל האוויר, לחיל המודיעין ולחיל התקשוב. שלושת המערכים הללו כשלו ב־7.10, כל אחד בתחום אחריותו.
מאחורי ההחלטה האסטרטגית הזאת עמדה תפיסת העולם שהזכרנו קודם: תום עידן המלחמות הגדולות. כך קודשה תפיסת "המערכה שבין המערכות" (מב"מ) כשיטת הפעולה העיקרית של ישראל. כיום, נוכח התמונות והנתונים מהפעילות של צה"ל בלבנון, ברור כי מלבד הטעות בתפיסה, גם היישום שלה היה כושל. הניסיון למנוע מחיזבאללה להתחמש במסגרת המב"מ לא הועיל, וארגון הטרור צבר כמויות נשק של צבאות מסודרים.
אחריותו של איזנקוט אינה נוגעת רק לבניית הצבא, להשקעת היתר בשלושת החילות היוקרתיים ולתפיסת המב"מ. איזנקוט גם היה זה שהכניס לתוך הצבא סוגיות פוליטיות. במשך עשרות שנים, הקו הרשמי של המערכת הפוליטית והצבאית כאחת היה השארת צה"ל מחוץ למחלוקות הפוליטיות. מובן שבמציאות המצב היה אחר לחלוטין, אך לפחות בממד ההצהרתי הייתה אמירה ברורה כזו. איזנקוט לעומת זאת גרר את צה"ל שוב ושוב ללב המחלוקות הציבוריות. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה שליחתם של חיילים לצבוע מקלטים למבקשי מקלט מאריתריאה.
הכנסת הפוליטיקה בגלוי לשורות הצבא כרסמה במעמדו של צה"ל, ובעיקר בלכידות שלו. אירועי השיא הגיעו בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, כאשר מתנגדי הרפורמה ניצלו את מעמדם בשורות הצבא כדי לאיים בסרבנות אם הרפורמה תקודם. האיום הזה, לדבריו של בכיר חמאס ח'אלד משעל בטלוויזיה הסעודית ימים ספורים לאחר הטבח, היה אחד הגורמים העיקריים שעודדו את חמאס לפלוש לישראל.
חשוב לציין כי איזנקוט וגנץ עצמם, שבימי המחאה ישבו בספסלי האופוזיציה בכנסת, דיברו בצורה נחרצת ביותר נגד איומי הסרבנות, ואמרו שוב ושוב כי האיום אינו לגיטימי ולא יכול להיות חלק מהמאבק של מתנגדי הרפורמה, על אף הסכמתם עם המאבק עצמו.
גם גנץ הכניס את הפוליטיקה אל שורות הצבא, אם כי בחדרים סגורים יותר. קו זה התבטא באי קידומם של קצינים מוערכים בשורות הצבא, שלא התיישרו עם הפילוסופיה של הדרג הבכיר. תופעה זו לא נולדה בימיו של גנץ, אלא שלאחר מבצע 'צוק איתן' גנץ איפשר לעמותות אזרחיות להוביל לאי קידומו של עופר וינטר, בעקבות פקודת הקרב ששלח לחייליו ושהוגדרה כ"הדתה". זה היה חלקו הראשון במסע לסיכול קידומו של וינטר, שעד לאותו רגע היה במסלול המובטח למטכ"ל.
וינטר הוא רק דוגמה. לצידו ניתן למנות שורה ארוכה מאוד של קצינים, מכל המגזרים בישראל, שבכירי מערכת הביטחון כדוגמת גנץ ואיזנקוט דאגו לזרוק משורות הצבא רק מפני שלא יישרו קו עם תפיסותיהם. השניים, כמו גם יורשיהם כוכבי והלוי, ניצלו את החוק הנותן בלעדיות לרמטכ"ל בקביעת המינויים בתוך צה"ל, ללא צורך או יכולת השפעה מרובה של הדרג המדיני, על מנת לעצב את הפיקוד הבכיר של צה"ל בצלמם ובדמותם. כך נוצרה שדרת פיקוד של קצינים שחושבים אותו הדבר, עובדה שהולידה חשיבה שבלונית ואת הקונספציה שיצרה את התשתית לאסון 7 באוקטובר.
בשנים האחרונות גנץ כיהן כשר הביטחון בשתי ממשלות שונות, בממשלה הפריטטית עם נתניהו ובממשלת בנט־לפיד. בממשלת בנט־לפיד גנץ לקח על עצמו תפקיד שאיש לא נתן לו: להיות מי שיחיה מחדש את השיח סביב מדינה פלשתינית. במשך שנים ארוכות פעלה ממשלת נתניהו לקבור את חזון שתי המדינות. המהלך הוביל ליצירתם של הסכמי אברהם, להתקרבותה של סעודיה לישראל ולשלל מהלכים נוספים שהיו מחלישים מאוד הן את הרשות הפלשתינית והן את איומו של חמאס. אלא שאז גנץ החליט לחזק את הרשות, נתן לה שליטה ביטחונית על ג'נין וסביבתה, ואף הזמין את אבו מאזן לביתו בראש העין.
המהלכים הללו, מלבד שקידמו את יצירתם של קיני טרור ביהודה ושומרון, שימשו כאמצעי לרתימת אזרחי עזה ויהודה ושומרון הערבים לתמיכה בפיגועים ובפעולות טרור נגד ישראל. ההסתה תמיד הייתה קיימת, הן אצל אנשיו של אבו מאזן והן בשורות חמאס, אך החייאת החזון הלאומי הפלשתיני חיזקה את הקריאות לפעולות נגד ישראל. השם שנתנו בחמאס לטבח, טופאן אל אקצא, מלמד במקצת על כך.
כשהדרג הביטחוני מזלזל במדיני
גם לשר הביטחון הנוכחי יואב גלנט ישנה אחריות למחדלים האסטרטגיים שהובילו אל הטבח. כמו קודמיו ברשימה, גם גלנט האמין בקונספציית "חמאס מורתע" ובצורך להזרים את הכסף הקטארי לרצועה. גלנט אמר את הדברים בעצמו בריאיון שנתן ל'בשבע' לקראת הפריימריז בליכוד לפני הבחירות האחרונות: "הם ניסו למכור לוקש שזה בגלל היד התקיפה שלהם מול עזה, אבל זה רחוק שנות אור מהאמת. השקט שם הושג מכמה סיבות. הראשונה זה ההרתעה שהושגה משומר החומות. נכון שלא מדובר במבצע מושלם, אבל ישראל הפעילה מספיק כוח כדי לייצר את ההרתעה הנדרשת. כל אחד מבכירי הרצועה שנהרס לו הבית הבין את המשמעות של עוד סבב, והוא דוחה את זה הלאה. אז בשביל הריאיון בטלוויזיה יחיא סינוואר יכול להגיד שהוא גאה בהריסות ביתו ולא חושש, אבל בסוף היום הוא זה שאין לו בית. הדבר השני הוא שאותם אנשים שצעקו עלינו שאנחנו מעבירים כסף לחמאס, מעבירים סכומים הרבה יותר גדולים. זה אחד הגורמים המרכזיים שמרגיע את השטח כפי שהיה גם כשהעברנו את הכסף במזומן. אני מבין את הביקורת, אבל בסוף צריך לדעת שרוב הכסף הולך לאוכלוסייה אזרחית, אבל לצערנו גם חלק הולך לחמאס".
אחריותו של גלנט רחבה הרבה יותר מאמונתו בקונספציות, והיא נוגעת בעיקר לשנה שקדמה למלחמה, שבה כיהן כשר הביטחון. הדגש העיקרי הוא כישלונו של גלנט לעצור את אירועי הסרבנות. גלנט לא עצר אותם, ובנוסף נתן גב למחאה נגד הרפורמה, מה שהגביר את הלהבות שחדרו לתוך הממסד הצבאי.
התנהלות זו של גלנט, בחירה בצד של מתנגדי הממשלה בעודו חלק מהממשלה, כרסמה משמעותית גם בלכידות הצה"לית וגם במעמדו של ראש הממשלה אל מול הממסד הביטחוני. כך למעשה חיזק גלנט מציאות בעייתית שנמשכת שנים: צמרת מערכת הביטחון מזלזלת לחלוטין בדרג המדיני ומתעלמת מדרישותיו ושאלותיו. במציאות זו, לא פלא שמערכת הביטחון הרשתה לעצמה שלא לעדכן את ראש הממשלה ואת גלנט עצמו באירועים שהתרחשו בלילה שלפני פרוץ המלחמה.
הדמות האחרונה בסקירת הדרג המדיני היא יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד. רבות נכתב על עסקת הגז מול חיזבאללה, שבה לפיד ויתר על חלקים משטחה הטריטוריאלי של ישראל. מדובר בהצעה ששני קודמיו של לפיד, נתניהו ובנט, סירבו לחתום עליה. למרות ההבטחה של מערכת הביטחון כי עסקת הגז תמנע מלחמה מול חיזבאללה, בפועל מיד לאחר ביצועה חיזבאללה החל לבחון שוב ושוב את ישראל, עד שהצטרף למלחמה עם תחילתה. נציין גם את תפקודו של לפיד לאורך המחאה נגד הרפורמה ואת העובדה שהוא אף צידד באיומי הסרבנות. "לא לשרת מדינה לא דמוקרטית - זה לא סרבנות", אמר באחד מנאומיו במסגרת המחאה.
בחירות – עם אותם מתמודדים?
כל האישים הללו הם שחקנים פוליטיים מרכזיים בזירה, אך רק שניים מהם מנהלים כרגע את המלחמה: נתניהו וגלנט. גנץ ואיזנקוט עזבו את קבינט המלחמה בחודש יוני. על פניו, הדרישה להחליף את נתניהו, בדומה לדרישה להחליף את שאר הבכירים במערכת המדינית והצבאית, מובנת מאליה; אלא שהחלפת נתניהו כרוכה בהליכה לבחירות, מה שמגביל משמעותית את היכולת לעשות זאת במהלך מלחמה.
"שאלת כהונתו של נתניהו היא שאלה שצריך להכריע בה הציבור כולו. אף אחד אחר לא יכול להחליט בשביל הציבור אם הוא רוצה שנתניהו יישאר בתפקידו או לא", אומר הרב אביעד גדות, מנכ"ל ארגון תורת לחימה. "בשביל זה צריך ללכת לבחירות, וזה לא משהו שאפשר לעשות בשלב הזה בקלות. בניגוד להחלפת נתניהו, שכרגע היא מאוד מורכבת, את גלנט צריך להחליף כמה שיותר מהר. אין לו שום תרומה סגולית למאמץ המלחמתי, אלא בדיוק להפך. הוא רק מבצר את הממסד הביטחוני שמאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. הפעם היחידה שהוא התיישר עם הממשלה הייתה כשהוא הבין שחרב הפיטורין מונחת על צווארו. זה לא יכול להמשיך ככה".
אמירות כאלו על נתניהו, לכאורה, מעניקות לו חסינות. הוא לא אמור לתת דין וחשבון על כישלונותיו?
"אני ממש לא נותן חסינות לנתניהו על כישלונותיו. לנתניהו יש רשימה ארוכה מאוד של כישלונות. בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהוא מיוצרי הקונספציה, אלא שהיה לו נוח מאוד לאמץ אותה כי היא התאימה לצרכיו הפוליטיים והמדיניים, וסייעה לו להשיג את המטרות שהציב כמו הסכמי אברהם. המערכת סיפקה לו את הקונספציה שהוא היה צריך, ולכן הוא בכלל לא איתגר אותה. זה הוביל לכך שהצבא עשה מה שהוא רוצה, מינה את מי שהוא רוצה, בנה עצמו איך שהוא רוצה, מבלי שלראש הממשלה תהיה אמירה בנושא".
אם נתניהו אינו מאדריכלי הקונספציה, מה עיקר כישלונו בעיניך?
"לאורך כל שנות כהונתו היה חוסר משילות מזעזע. הימין בראשות נתניהו לא שלט, אלא רק היה נוכח בכיסא. זה אפשר לכל הכוחות החזקים שבתוך המערכת לצבור כוח שאינו הגיוני במדינה דמוקרטית, וזה הניח את התשתיות שהובילו לאסון הנורא. זה לא ניקוי מאחריות, אלא אשמה בנקודה אחרת וחמורה לא פחות".
מלבד נתניהו, גם שאר המתמודדים בבחירות יהיו כאלו שנמצאים כרגע במשחק הפוליטי. יש בכלל הבדל מהותי ביניהם?
"אין הבדל. ברור שכל השחקנים יעמדו למבחן הציבור, והציבור הוא זה שצריך לקבוע את גורלם ואם הוא רוצה שהם יישארו בתפקידם. אישית, אני מקווה מאוד שהציבור יראה את הדלת החוצה לגנץ, איזנקוט ולפיד".
כפי שנראים הדברים כיום, לא עושה רושם כי נתניהו או שאר השחקנים המוזכרים בכתבה יעזבו את הזירה הציבורית לפני שישראל תלך לבחירות. גם האפשרות כי נתניהו יתפטר וייתן לקואליציה למנות לו מחליף נראית היום תלושה מהמציאות, אף שזה מה שעשתה גולדה מאיר לאחר מלחמת יום כיפור. לחבר הכנסת לשעבר ואיש התקשורת אריה אלדד ישנו הסבר מפורט מדוע לא נראה התפטרות שכזו כעת.
"אני בספק אם נתניהו אפילו חושב שיש לו אחריות על המחדל. זה נכון לשורה של מחדלים ואסונות שהתרחשו לאורך כהונתו. התגובה שלא התריעו בפניו היא קלף שהוא בכל פעם שולף מחדש", אומר אלדד.
הקלף הזה יכול בכלל להתקבל? התירוץ נותן מענה לכשלים הטקטיים, אבל כישלונו של נתניהו הוא במישור האסטרטגי.
"בדיוק. הוא גם לא יכול לומר שהוא לא ידע שיש איום מרצועת עזה, כי במשך שנים ארוכות הוא זה שיושב על הכיסא, והוא זה שאמור היה לקבל סקירות מודיעיניות מעמיקות. מה שהיה כאן לאורך שנים זה מעגל שוטף של נתניהו מצד אחד שהזין וטיפח את הקונספציה, שהסתדרה היטב עם שאיפתו להימנע מעימות צבאי ככל שרק ניתן, יחד עם תפיסות ראשי מערכת הביטחון והצורך להראות שאחרי כל סבב הם השיגו הישגים אדירים. בנוסף, לחלק לא קטן מהם וממקבלי החלטות נוספים יש גם ממד אידאולוגי, לפיו אי אפשר לשלוט בעם אחר ולכן צריך להקים מדינה פלשתינית. כולם הסתדרו עם התפיסה הזאת, ואלה התוצאות. לכן כולם צריכים ללכת הביתה".
ובכל זאת, גם אחרי כל הטענות הללו, ברור גודל המחדל שהתרחש כאן. למה נתניהו לא סבור, כמו גולדה מאיר בשעתה, שהוא צריך להניח את המפתחות?
"לגולדה היה אלמנט חשוב שלנתניהו אין, וזה יושרה אישית. היא באמת לא הייתה מסוגלת יותר להמשיך בתפקיד אחרי מחדל יום כיפור. נתניהו חושב שלכל היותר הוא עשה טעויות, אבל הוא גם סבור כי הוא לא היחיד, וכי אין אף שחקן אחר על המגרש שמתאים יותר ממנו להיות ראש ממשלה".
והוא לא צודק? הרי כל השחקנים על המגרש אחראים גם הם למחדל, בשל היותם מי שנשאו בכל התפקידים הרלוונטיים בעשור האחרון.
"זה נכון, אבל בטבע יש תופעה מאוד מיוחדת. אף על פי שעצי אורן משירים כמיליארד זרעים מדי שנה ביערות האורנים, לא צומחים עצים חדשים. ההתחדשות באה רק אחרי שיש שרפה ביער, והעצים הזקנים מפנים את מקומם לדור הבא. אותו דבר כאן: כל עוד נתניהו נמצא בזירה, הוא הפוליטיקאי הכי מוכשר בה, שגם דואג שאף אחד לא יוכל לצמוח בזירה. רק אחרי שהוא ילך יצמחו מנהיגים חדשים".
"המזל של נתניהו הוא ששאר השחקנים בזירה אשמים במידה רבה למחדל בעצמם, והם אכן לא מציגים חלופה טובה יותר ממנו", אומר ד"ר רן ברץ, לשעבר ראש מערך ההסברה ומייסד אתר 'מידה'. "למען האמת, איך בדיוק הם יציגו חלופה אחרת, אם הם הגיעו מאותם בתי גידול ומאותם מחוזות שבהם התעצבה תפיסת העולם של נתניהו עצמו?"
רבים מהדרג המדיני הגיעו מהדרג הצבאי. עד כמה זה קשור לבעיה שנחשפנו אליה מאז פרוץ המלחמה?
"בצורה כמעט מלאה. תפקידם של הפוליטיקאים הוא לעצב את תפיסות הביטחון ולאתגר את הפרדיגמות שמציגים אנשי מערכת הביטחון. אבל בסוף כל האנשים הבכירים בדרג המדיני הגיעו ממערכת הביטחון. נוצר לנו מצב שבו שתי המערכות חושבות אותו הדבר בדיוק, מבלי שאף אחד מאתגר אותן. תסתכל על רשימת שרי הביטחון האחרונים: בוגי, ליברמן, נתניהו, גנץ, בנט וגלנט. כולם חלק ממקשה אחידה של פרדיגמה ביטחונית שלא מחוברת בשום צורה למציאות, ואין אף אחד שמאתגר אותה".
לא סתם אין מי שמאתגר אותה. המערכת דואגת שלא יהיה מי שיאתגר אותה ויביא רעיונות אחרים.
"בהחלט. זה נכון הן לדרג הצבאי, עם שמות מפורסמים כמו וינטר וגופמן, ונכון באותה מידה לדרג המדיני. הזלזול שזוכים לו סמוטריץ', בן גביר, סטרוק ואחרים בממשלה, או המאבק של צה"ל מול עמית הלוי שפוגע ביכולתו לפקח על עבודת הצבא, במסגרת חובתו הפרלמנטרית כחבר ועדת החוץ והביטחון וכיושב ראש ועדת המשנה לבניין הכוח, הם רק הדוגמאות הבולטות האחרונות. זה נמשך ככה לאורך שנים".
אז השינוי חייב להתרחש, אבל האם הוא בכלל אפשרי?
"לצערי כל עוד השחקנים האלה הם אלה שמנהלים את הזירה, אנחנו לא נראה שינוי. בצד שלהם ממתינים כוחות גדולים מאוד שיילחמו כדי ששום דבר לא ישתנה רעיונית, אלא לכל היותר פרסונלית. כאן מתחילה אחריותו של הציבור, שצריך לבחור באנשים אחרים שחושבים אחרת, ולתת להם את הגיבוי הציבורי כדי לעשות זאת".