לפני כמה חודשים פגשתי חבר כנסת ישר והגון מן האופוזיציה. דיברנו על מחדלי 6 באוקטובר, על כך שישראל ישנה על האף ואפשרה לחמאס להתעצם הגנתית והתקפית באופן מבעית, ועל כך שהיא ישנה על האף ואפשרה לחיזבאללה להתעצם עם כמויות רקטות וטילים מדויקים ושאר אמצעי לחימה מתקדמים בכמויות בלתי נתפסות.
עסקנו בשאלה אם ועדת חוץ וביטחון עסקה באיומים הללו, ובכך מילאה את חובתה כדי לפקח על הממשלה בהיבטי הביטחון ועל צבא ההגנה לישראל.
הוא ענה לי בכנות: אין היום דבר כזה. אין פיקוח ואי אפשר לפקח. התופעה הפרלמנטרית הזאת מתה. אין מהות בדיונים הללו כבר יותר מדי זמן. השיח כולו הוא על הטרלות. "איפה היית בהתנתקות", "למה התפטרת ב־2014", צעקות והקנטות שאין בינן לבין דיון ענייני דבר וחצי דבר. לדבריו, הרשתות החברתיות השתלטו על כל חלקה טובה.
אותו חבר כנסת מתנגד מאוד לנתניהו וחושב שהוא גורם נזקים רבים למדינה כבר כמה שנים, אבל הוא אמר לי בכנות: גם אם היה מתקיים (ולא התקיים) דיון בוועדת חוץ וביטחון על הצורך למתקפת מנע בעזה כדי לגדוע את התעצמות ארגון הטרור - שום דבר ענייני לא היה יוצא ממנו. האופוזיציה הייתה תוקפת את נתניהו שהמטרה הנסתרת שלו בהתחממות הביטחונית היא לדחות את המשפט שלו, ושלל טענות דומות (שאכן נשמעו בעבר), ושזו לא מלחמת שלום עוטף עזה אלא מלחמת שלום נתניהו ושלום הקואליציה שלו. הוא הסביר עד כמה השיח גם מכיוון ספסלי הקואליציה לקה בפופוליזם קיצוני בלי שום מהות, ונותרנו רק עם עקיצות ילדותיות ושיח לעומתי ומתנצח.
לא אלאה את ציבור הקוראים בניסוחים, שלכל הפחות במבט לאחור - כולם יהיו חייבים להודות שהם היו מטורפים ומטופשים וחסרי אחריות להחריד. אתן רק שתי דוגמאות. אלדד יניב, פעיל מחאה קולני נגד נתניהו שלאחרונה התהפך (בפעם המי יודע כמה), כתב כך בספטמבר 2019: "אחרי שנתניהו כמעט פתח מלחמה בעזה בגנבת הקבינט בשיחת טלפון בלי הרמטכ"ל כשחטף טיל באשדוד, האסון הכי גדול שעלול לקרות בבזבוז הזמן על 'בניית' קואליציות ספינים זה הרגע שבו יתחדש ירי על הדרום או יסתבך משהו בהפצצה בעיראק, סוריה או לבנון. למבצע בדרום או בצפון יש כבר שם: מלחמת שלום נתניהו". בנובמבר 2018 הכריז המומחה לענייני־הכול אלדד יניב כך: "ביבי יעשה ה־כול כדי לשרוד ולהיחלץ מהחקירות. כולל מלחמה".
אלו דוגמאות מייצגות לשיח הפוליטי שליווה אותנו בשנים האחרונות. למרבה הבושה, השיח הזה נמשך גם לאחר שבעה באוקטובר. תעשו חיפוש בגוגל 'מלחמת שלום נתניהו' ותמצאו מבול של ציטוטים שלא יבייש את פרשת השבוע שנקרא בבית הכנסת. הדברים לא רק נכתבים על ידי כל מיני כותבי טורים זניחים, אלא אפילו נאמרים מפי אנשים שכיהנו כרמטכ"לים ושרי ביטחון. הנה לדוגמה בוגי יעלון שאמר לפני חמישה שבועות: "יש המציעים כבר לקרוא להסלמה בצפון 'מלחמת לבנון השלישית'. אני מציע 'מלחמת שלום נתניהו'. הדחה או בחירות עכשיו!".
חיזבאללה בשירות האופוזיציה
כשאנחנו רואים את מנהרות הענק של חיזבאללה, את העובדה שמנהרה אחת אפילו הצליחה להיכנס לתוך שטח מדינת ישראל, את העובדה שאין בית בכפרים הלבנוניים הקרובים לישראל שאין בו כמויות של נשק - צריך להבין כמה מטורף וכמה חסר אחריות מי שבחר לקרוא למבצע לטיהור השטח 'מלחמת שלום נתניהו'.
אמת, נתניהו זכה ביושר בחשדנות כלפיו. רשימת התרגילים והאנשים שרומו ונערמו על ידו ארוכה כאורך הגלות. אי אפשר להתעלם מכך שהחשדנות כלפיו יושבת על היסטוריה מתועדת ומבוססת של שטיקים בלתי נלאים ובלתי נדלים. ובכל זאת, יש ציפייה שאחרי הטבח של שבעה באוקטובר אנשים יצליחו להתעלות מעל גובה השלולית, ויתרכזו במה שבאמת חשוב.
הנושא עלה לכותרות שוב סביב עדותו של ראש הממשלה נתניהו במשפט האלפים שבו הוא נאשם יחד עם בני הזוג אלוביץ ומו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס. נתניהו ביקש ביוני 2024 לדחות את תחילת עדותו למרץ 2025. בית המשפט נתן לו ארכה עד תחילת דצמבר 2024 ולא יותר. לטענת נתניהו בבקשתו: "בימי שגרה, היערכות לשמיעת עדות נאשם בהיקף כזה דורשת פרק זמן משמעותי. במציאות הנוכחית שבה נדרשת ההגנה להכין את ראש הממשלה לעדות בעיצומה של מלחמה - השהות הנדרשת כדי להכין את ראש הממשלה לעדות, באופן שלא יפגע בזכויותיו ובהגנתו, גדולה משמעותית".
הפרקליטות התנגדה לבקשת הדחייה, ובית המשפט כאמור נתן לנתניהו את חצי תאוותו. מאז המצב הביטחוני החריף. החזית הצפונית הפכה למלחמה של ממש, עד כדי כמה אוגדות שנכנסו לתמרון קרקעי בתוך שטח לבנון, לצד מתקפות בלתי פוסקות של חיל האוויר בכל לבנון. בהמשך גם החזית האיראנית התעוררה, מטח טילים בליסטיים איראניים שוגר בפעם השנייה אל שטח מדינת ישראל, וחיזבאללה שיגר שלושה כטב"מים אל עבר חדר השינה של בני הזוג נתניהו בקיסריה. ישראל הגיבה בשבוע החולף במתקפה אווירית רחבה באיראן, ונראה לפחות בזמן כתיבת שורות אלו שטרם הגענו לסוף פסוק מצד כל המעורבים.
דצמבר 2024 הוא כבר במרחק 'כפסע'. בזמן כתיבת הטור, נתניהו עוד לא הגיש בקשה רשמית לבית המשפט לדחות את עדותו, אך בקשה כזו תוגש בוודאות. נתניהו טוען שלא היה לו מספיק זמן ופנאי להתכונן עם סנגוריו לקראת עדותו, עקב המצב הביטחוני החריג. מעבר לכך, נתניהו צפוי לטעון שנוכח התגברות האיומים עליו - קיום הדיונים במשפטו כעת איננו אפשרי אבטחתית. הדיונים בבית המשפט המחוזי בירושלים נערכים בקומה השלישית והעליונה של בית המשפט, אלא שלא רק שהאולם עצמו בקומה העליונה של בניין בית המשפט איננו ממוגן כלל, אלא שאין בבית המשפט המחוזי בירושלים מרחב מוגן. לא ממ"ד ולא מקלט. במקרה של אזעקה, ההנחיה היא לרדת ללובי בקומה השנייה (כי אין בו חלונות) או לנסות להגיע לקפיטריה בקומה מינוס 1. מרחב מוגן תקני - אין. בעקבות כך הועלתה אפשרות שהדיונים ככל שיתקיימו, ייערכו פיזית בשלב זה במקום אחר. אחת האפשרויות שהוזכרה היא שהדיונים יתקיימו באולם ממוגן מאוד בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שגם סמוך מאוד לקריה.
דחייה אלמנטרית
לעניות דעתי, צריך להיות באובססיה קשה בתוך השיח של 'כן ביבי, לא ביבי' כדי להתעקש שהדיון ייפתח כסדרו למרות הסיטואציה הביטחונית החריגה ביותר שנכפתה עלינו בשנה החולפת. לא בכל שנה ולא בכל עשור ישראל צריכה להתמודד עם מלחמה מרובת גזרות. כתב האישום נגד נתניהו הוגש עוד בינואר 2020. הכרעת הדין, ככל שהצדדים לא יגיעו להסדר טיעון עוד לפני כן, תיקח עוד כמה שנים. המדינה לא תקרוס אם נתניהו יקבל את בקשת הדחייה המבוקשת על ידו. זו בקשה בסיסית ביותר. כפי שנאשם או סנגור ואפילו תובע מקבל דחייה כי הוא נקרא לשירות מילואים, אז לכל הפחות הוא הדין לראש ממשלה שאחראי על כל ניהול המלחמה.
הקטגורים אומרים: רגע, אבל נתניהו הוא זה שטען בפני בג"ץ שאין כל מניעה להיות ראש ממשלה עם כתב אישום. אז הנה, כעת הוכח שדווקא יש מניעה. בעיניי זו טענת הבל. לא דומה תקופת שלום לתקופת מלחמה שכאמור נכפתה עלינו, בדיוק כפי שהמשפט שלנו נדחה עקב משבר הקורונה. האינטרס הציבורי הוא לתת לראש הממשלה להיות פנוי לניהול המדינה, ועם כל הכבוד להליך הפלילי נגדו - יש דברים חשובים יותר ודחופים יותר בעולם כרגע.
מצד שני, ברור שאי אפשר לתת לנתניהו דחייה בלתי מוגבלת בזמן או דחייה ארוכה מדי. דיברנו קודם על החשדנות הבסיסית כלפי נתניהו. אסור שנתניהו ייתן סיבות לחשדנות כלפיו. אחד הלקחים הכי חשובים מהטבח של שמחת תורה הוא החשיבות הדרמטית של אמון הציבור בהנהגה הצבאית ובהנהגה המדינית שלנו. נתניהו צריך להישמר מכל משמר מפגיעה באמון בשיקוליו ובמניעיו, אמון שאיננו בשיאו גם ככה. נתניהו צריך להבהיר בצורה הברורה ביותר שאין לו כוונה למרוח את תחילת עדותו עד אין קץ, ושההבהרה הזאת תהיה משכנעת (לא רק את המשוכנעים). זה קריטי לאמון הציבור.
הגענו למלחמה הזאת כשהאמון בהנהגה נמצא בשפל, וכך גם האמון של הדרג הפוליטי בדרג המשפטי וכן להפך, ובאופן כללי האמון של רשויות השלטון זו בזו. זהו תהליך הרסני שמסכן אותנו. צריך לקוות שראש הממשלה, היועצת המשפטית לממשלה, האופוזיציה, בית המשפט וגם התקשורת יתעלו לגודל השעה.
עשרות הודעות האיוב שקיבלנו שוב ושוב בחודש האחרון אמורים לתת לנו פרופורציה בחיים. עלינו לזכור שמלחמת חורמה צריך לנהל מול האויבים החיצוניים, ומול היריבים הפוליטיים ואפילו מול נאשמים בפלילים - צריך להתנהל באחריות. אני מודה שאינני אופטימי במיוחד בציפייה שלי שנתניהו ובהרב־מיארה ובמיוחד התקשורת יצליחו להתעלות לרגל השעה, אבל נותר לי רק לקוות ולכתוב את תקוותי. עוד לא אבדה תקוותנו.
לא לאבד את הענייניות
ומעניין לעניין - היועצת המשפטית לממשלה ממשיכה לנהל קו לעומתי נגד הממשלה. לאחרונה היא חטפה מכה מביכה משופטי בג"ץ לאחר שסירבה להגן על עמדת שר התקשורת שלמה קרעי בעניין מינוי ממלאת מקום ליושב ראש הרשות השנייה. הנושא עצמו שולי למדי, אך השופטים, ובעיקר השופט סולברג, נדהמו מהתנהלות גלי בהרב־מיארה. לעמדתה, המינוי של ד"ר אודליה מינס היה כל כך לא חוקי, עד שאי אפשר להגן עליו וגם אין מקום לאפשר לשר התקשורת קרעי להיות מיוצג באופן עצמאי בבג"ץ. למרבה המבוכה, בג"ץ פסק נגדה. אף שהיועצת המשפטית לממשלה הופיעה בבג"ץ והצטרפה לעמדת העותרים ולא אפשרה לשר התקשורת להגן על המינוי ובכך למעשה שיחקה מול שער ריק - היא הצליחה להחטיא, ובג"ץ פסק נגדה.
גם כאן אביע תקווה לא מאוד אופטימית, שפסק הדין הזה יצנן קמעא את הגישה הלעומתית של בהרב־מיארה. אין ספק שהממשלה הזאת מייצרת אתגרים רבים לייעוץ המשפטי, אבל זו לא סיבה וזה לא תירוץ בעבור היועצת המשפטית לממשלה לאבד את הענייניות. היא חייבת לשמור על אובייקטיביות ומקצועיות רבה במיוחד. זה לא קורה. הפארסה סביב מינוי נציב שירות המדינה היא עוד דוגמה לכך, כאשר הנחיתה על הממשלה משום מקום שיש חובה למנות את הנציב דווקא באמצעות ועדת איתור בראשותה, ושזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי אפילו להגן על כל דרך מינוי אחרת. כלומר, יש מניעה משפטית. זאת אף שמעולם לא מונה בדרך הזאת נציב שירות מדינה. גם השופטים נעו באי נוחות מעמדת בהרב־מיארה, ונציגתה בדיון בבג"ץ אמרה שאומנם נאמר על ידה שקשה עד בלתי אפשרי להגן על עמדה כזו, אך היא לא התכוונה שזו מניעה משפטית. מביך זו לא מילה.
לתגובות: gravishai@gmail.com