1.
ביום ראשון בערב ליווינו למנוחת עולמים את הלוחם הצדיק שאול מויאל הי"ד שנפל בקרב בלבנון. שאול יצא למלחמה ומסר את נפשו מתוך התנדבות כפולה. ראשית, הוא היה בן 47 בנופלו, הרבה מעל לגיל שבו חיילים קרביים משתחררים משירות מילואים. שנית, כאב למשפחה ברוכת ילדים שהותיר אחריו עשרה יתומים, הוא היה זכאי להשתחרר משירות קרבי עוד הרבה לפני שהגיע לגיל השחרור. בדברי הפרידה שנאמרו מול הקבר הטרי הוזכרו שוב ושוב הענווה והמסירות שלו, דבקותו בתורה ובלימודה, היותו מורה נפלא ואיש משפחה למופת.
שאול מויאל הוא החלל התשיעי מיישוב מגוריי קרני שומרון שנפל במלחמת חרבות ברזל. הוא היה בוגר ישיבת ההסדר המקומית, ומחלוצי מאחז 'אלוני שילה' שהתפתח לשכונה בנויה ומשגשגת שמרחיבה עד למרחוק את הקצה המזרחי של היישוב. לפני כ-28 שנים, בתקופה הקצרה שבה הייתי ר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון, שאול היה אחד התלמידים בכיתה שאותה לימדתי. המלחמה הקשה גובה מחיר דמים ממיטב אנשינו, והלב כואב ודואב.
במועצה המקומית קרני שומרון גרים כ-11 אלף נפש. תשעה נופלים במלחמה ביישוב בגודל כזה שקולים בערך ל-400 נופלים בעיר בגודל של תל-אביב. בחודשים האחרונים כבר אי אפשר שלא לחוש במספר הנופלים הרב ללא פרופורציה מקרב תושבי ההתיישבות ביו"ש והציבור הדתי-לאומי בכללותו. בני הציונות הדתית מטים שכם מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה, נושאים בעול המערכה וסוחבים את האלונקה לצד חבריהם הלוחמים מהעיר ומהכפר, מהמרכז ומהפריפריה.
יש מי ששילמו מחיר כבד, נפלו בקרב או נפצעו. אצל מי ששבו בשלום, המחיר בא לידי ביטוי בדמות חודשים ארוכים של שירות בתנאים קשים, ריחוק מהמשפחה וחשיפה למוראות המלחמה. המשפחות שבעורף ובראשן הנשים והאימהות נדרשות לשאת בעול ניהול הבית, הילדים והמשפחה ללא הכתף התומכת והיד המסייעת של אבי המשפחה, ולנהל משפחה ברוכה בילדים קטנים בתנאים של אימהות חד-הורית. מעל למציאות היומיומית הקשה מרחפים כל הזמן החשש והדאגה מפני בשורה רעה מהחזית חלילה, או מפני מתקפת רקטות שמחייבת לקחת את הילדים ולרוץ לתפוס מחסה. מאז מלחמת העצמאות בתש"ח לא הייתה מלחמה כה ממושכת שדרשה כל כך הרבה, גם מהחיילים בסדיר ובמילואים וגם מהמשפחות שבעורף. וכאשר יוצאים מן החזית בין תקופת מילואים שלישית לרביעית, פוגשים את קשיי המלחמה גם במקומות העבודה שנאלצים לתפקד ולעמוד במשימות תוך מילוי מקומם של עובדים מגויסים.
2.
כאשר העול הוא כה כבד, אך טבעי שמסתכלים לצדדים ומחפשים מי יכול להתחלק איתך במשא. מתוך כך עולה בשבועות האחרונים מתוך הציבור הדתי-לאומי זעקת קריאה לעזרה, שפונה באופן ממוקד ואגרסיבי אל הציבור החרדי ותובעת ממנו לתרום את חלקו ולהתגייס לצה"ל. במיוחד מעוררת התנגדות בציבור הצעת החוק שאמורה להסדיר מחדש את פטור 'תורתו אומנתו' של תלמידי הישיבות, שבוטל בהחלטת שופטי בג"ץ. העול הקשה של המלחמה והכאב על מחירה הכבד מוציאים מתוכנו קולות של מחאה עזה וכעס גדול על שהציבור החרדי אינו מבין את חומרת המצב, ואת חובתו הדתית והמוסרית לסייע למי שנושאים בעול הכבד. הכאב מובן לחלוטין, תחושת העוול והדרישה לתיקון היא מוצדקת. ובכל זאת אסתכן בהבעת דעה לא כל כך פופולרית ואומר שההסתערות הקבוצתית הזאת על הציבור החרדי היא צעד מוטעה שתועלתו זעומה ונזקו רב, כפי שאסביר בהמשך.
3.
כמעט 50 שנה חלפו מאז שאבי מורי, הרב דניאל שילה, פרסם מאמר תורני להוכחת חובתם של תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה, תחת הכותרת 'לעזרת ה' בגיבורים'. זה החינוך שקיבלתי בבית, וזו התורה שכולנו למדנו מרבותינו בישיבות הציוניות. אחיי ואני בדור הקודם, ובניי וחתניי בדור הצעיר, כולנו עזבנו את לימודינו בישיבות לתקופה קצובה כדי לשרת בצה"ל, ושבנו אל הסטנדר והגמרא. ההשקפה החרדית גורסת אחרת, ואת הדיון התורני-השקפתי-הלכתי הנוקב הזה אפשר להשאיר לבית המדרש. עד שנזכה לשכנע את החרדים בצדקת השקפתנו, אפשר להרפות ולא לכפות אותה על מי ששוקד על לימודו על פי הדרכת רבותיו. אבל בכל מקרה, כל מי שחי בארץ ויושב בתוך עמו יודע שעשרות אחוזים מהצעירים החרדים שמקבלים פטור 'תורתו אומנותו' לא באמת שוקדים על לימודם וממיתים עצמם באוהלה של תורה. אני לא מדבר על מי שבכלל לא לומדים, לאלה בוודאי אין צידוק להשתחרר ממצוות המלחמה, אלא גם על מי שלומדים ברפיון ומסתפקים בכמה שעות לימוד ביום. הם יהודים חרדים טובים, אבל לא כל אחד בנוי ללמוד בשקידה יומם ולילה. יש אנשים שנפשם נוטה יותר לעולם המעשה, וזה בסדר גמור. אבל אין שום סיבה שעולם המעשה הזה לא יכלול בתוכו את המעשה של הגנת העם והארץ מפני אויבינו המבקשים לכלותינו.
ובכל זאת, יש סיבה אחת שמצדיקה בעיניי את ההימנעות החרדית מגיוס, והיא החשש מפני התחלנות. לציבור החרדי יש זכות מלאה לדרוש לשרת במסגרות שאופיין יבטיח כי מי שנכנס לתוכן כחרדי גם ייצא כחרדי. אם יש לי תלונה על החרדים בעניין, היא נוגעת לכך שבמקום לדרוש בתוקף הקמת מסגרות כאלה כדי שיוכלו להתגייס, נוח להם להשתמש בהיעדרן כאמתלה שלא להתגייס.
עד לאחרונה היה נוח גם לראשי צה"ל להימנע מגיוס המוני של חרדים, ולא להתעסק ביצירת תנאי שירות הולמים עבורם. אם אכן מצוקת כוח האדם כעת היא כנה, ואם הפתרון נמצא בציבור החרדי, צה"ל חייב לעשות את המאמץ, להקדיש את המשאבים הנדרשים ולהתנהל באופן שיעורר אמון בציבור החרדי שאין כוונה להעביר את צעיריו כור היתוך שישנה את השקפתם ואורחות חייהם. בלי זה לא יועילו חוקים או צעדים משפטיים. מדינת ישראל לא רוצה ולא יכולה לשלוח אלפי צעירים חרדים לכלא. אפשר כמובן לפגוע בהם כלכלית, אבל זה לא מה שיפתור את מצוקת כוח האדם בצה"ל. אפשר להפעיל לחצים, אבל בסופו של דבר גיוס חרדים יקודם רק בתיאום ובהסכמה. תהליך בניית המסגרות המתאימות והאמון יהיה הדרגתי וייקח שנים.
4.
לאור כל זאת, צריך להיות ברור שלא מהציבור החרדי תבוא הישועה בטווח הקצר לסד"כ החסר של צה"ל ולהקלת העול מעל הציבור הדתי-לאומי. ההסתערות הזועמת על הציבור החרדי לא תגייס לצה"ל אף לוחם במלחמה הזאת. אבל היא עלולה לגרום שתי תוצאות אחרות, מאוד לא רצויות, שיפגעו במטרה העליונה שלשמה הקרבנו את כל הקרבנות הללו: הניצחון במלחמה. האחת - שסע חברתי ושנאה, בתקופה שבה אנחנו מצווים במיוחד על לכידות ואחדות. השנייה - ערעור היציבות הפוליטית באופן שיוביל לפירוק הקואליציה והליכה למערכת בחירות רוויית מתח ושנאה שעלולה לפגוע קשות במאמץ המלחמתי, ואולי גם לעליית ממשלה שתחתור לסיום המלחמה ללא ניצחון. אם נלך בדרך הזו, הניסיון לגייס את החרדים בכפייה עלול להוביל להחמצה נוראה של סיום המלחמה בתיקו, שעבורנו הוא הפסד.
ועוד משהו: הציבור הדתי-לאומי נשא עד כה בעול המערכה הקשה ובמחירה הכבד באומץ ובגאון. משפחות שכולות הפעימו אותנו בדברי הספד מלאים גבורה ותעצומות נפש. כעת נראה כי לצורך העצמת הדרישה מהחרדים לשאת בעול, המגזר שלנו, שעד עכשיו שידר עוצמה, עמידות, אומץ ונכונות להקרבה, עובר לטון של זעקות געוואלד, אנחנו מתמוטטים, אנחנו לא יכולים יותר. כשזה נעשה לצורך הגברת הלחץ הציבורי, המוסרי והפוליטי על החרדים ועל הקואליציה, פתאום זה נכון ולגיטימי ואפילו נעלה להפגין חולשה וחוסר יכולת עמידה.
חברים וחברות יקרים, אחיי ואחיותיי למגזר ולעול - המשא אכן כבד, אבל למפגן החולשה המתפרץ הזה יש אפקט מחליש על היחידות הלוחמות ועל ההנהגה. ולא פחות חשוב - האויב שומע הכול. אם אנחנו משדרים שאוטוטו ואנחנו מתמוטטים, האויב מסיק שהוא רק צריך להחזיק מעמד עוד מעט ולצאת עם תיקו שמבחינתו הוא ניצחון.
היינו עורף חזק עד עכשיו, בואו נמשיך להיות כאלה, ובטח שלא להיפך - שהציבור הדתי לאומי, לצורך הלחץ על החרדים, ישמיע קול ענות חלושה וחוסר יכולת עמידה. הרי זה לא מה שהנופלים הגיבורים שלנו היו רוצים שנעשה.
לתגובות: [email protected]