שותפות גורל טראגית ומליאת הוד נרקמה בין שתי נשים הנושאות שם דומה, גרות באותו רחוב ירושלמי, וקשורות לקהילה חינוכית אחת.
רייצ'ל גולדברג-פולין פרצה לתודעתנו בעל-כורחה, במאבקה העיקש עם בעלה ובני משפחתה בניסיון להשיב את בניהם הירש ז"ל מהמנהרות האכזריות של רפיח. באור פניה, בתבונתה ובישרותה לימדה את העולם כולו – מהן הסכנות העומדות בפניו מכיוונם של בני החושך, ותבעה בגבורה משועי-ארץ את הצדק האלמנטרי בהחזרתו לחיק הוריו ומשפחתו.
את סיומו העגום והנורא של מאבק זה חווינו כולנו ביחד עם רייצ'ל ומשפחתה, והספדה עוד מהדהד באוזנינו ומרעיד את ליבינו. אולם רייצ'ל ובעלה ג'ון, אצילי הנפש – לא נעצרו בנקודה זו, והם ממשיכים להתמסר בכל דרך אפשרית למלחמה למען השבתם של שאר החטופות והחטופים. נוח יותר, פשוט יותר, ואולי גם מובן יותר היה לנו – ל ו היו חוזרים לאלמוניותם, נפרדים מהזרקורים שסנוורו אותם ומהמיקרופונים שהרעימו את קולם בעל-כורחם בשנה זו.
אך לא אנשים כמותם יעצרו באמצע הדרך, וגם אם מאבקם האישי לא הוביל אל התוצאה המקווה – הרי שהם מגויסים בנאמנות מלאה ומרגשת מאין-כמוה – לאלו שנותרו שם. וכך זוכים אנו שוב לצפות בחיוכו המתוק והמענטשי של הירש היקר, הזכור לנו ממסדרונות הימלפרב, דרך הוריו. ואמו רייצ'ל - מאנה להינחם, וממשיכה להוביל בגאון ובכאב את הקריאה לשּוב הבנים מארץ אויב, לשובם לגבולם.
ובאותו הרחוב, הנקרא בשם כה תמים ויפה – "מקור חיים" – יושבת לה עתה שבעה רחל גולדברג השנייה ומתאבלת על בעלה. רחל היא אשתו ושותפתו המליאה לדרך של אהובינו הרב אבי גולדברג ז"ל שעלה בסערה השמיימה, באותה מלחמה צודקת של בני האור בבני החושך. גם מבעד לדמעתה וכאבה אי אפשר שלא לראות על פניה את האור הגדול שמילא את ביתם, בחסד, בניגון, ובאהבת עם ישראל.
כחברים לעבודה החינוכית זכינו להתרשם מעוצמותיו והתמסרותו האין-סופית לכל משימה ויוזמה שרק יכול היה להעלות על דעתו בין כתלי הימלפרב, כרב, כמחנך, כנגן, כרכז מעורבות אישית, כחבר ועד מורים, ועוד ועוד. דומני שכל מי שהאזין, קרא או צפה בסיפורים הרבים המתגלגלים להם עתה על פועלו הבלתי -נתפס של הרב אבי בעצמו ויחד עם רעייתו – יכול לעמוד במעט על היקפה של האבדה העצומה בהליכתו מעמנו, ורחל - יודעת ומבינה טוב מכולנו.
אך גם רחל זו – אינה מצטמצמת בכאבה האישי ובאובדן המשפחתי, והיא רואה את הדברים בהקשר הציבורי הרחב הנוגע לכל עם ישראל ומדינת ישראל. הן בהספדה קורע הלב בהר הרצל, והן בדבריה במהלך השבוע - היא מקפידה לעמוד על המשמעויות הציבוריות של המלחמה, של האובדן ה נורא, ושל הצורך להמשיך כולנו ביחד למען המטרות החשובות שאליהן כולנו חייבים להתגייס.
באותו רחוב מקור חיים - היו מהלכים להם הרב והתלמיד אוהבים ומעריכים זה את זה, ועתה יפגשו להן שם בכאבן האם השכולה והאלמנה, המתבדחות כבר שנים על שמן המשותף.
נמצאים אנו בפתחו של ראש חודש חשוון בו חל מועד פטירתה של רחל אמנו. על פי המדרש כבר סמוך לנישואי אחותה הבכורה לאה ליעקב, נישואי מרמה שיזם אביה – גילתה את עוצמותיה הפנימיות בכך שוויתרה על טובתה האישית, והפקידה בידי לאה סימנים מיוחדים – כדי לאפשר לה לחיות בטובה עם יעקב, מבלי שתידרש לשאת את עלבונה כל הימים. כעבור שנים רבות יפקיד ירמיהו הנביא בידיה את הדאגה לגורל בניה היוצאים לגלותם: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
ואף ריבונו של עולם לא יכול היה להישאר שווה נפש לבכי זה, והבטיח לה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" וכבר דרשו חז"ל את הקשר הפנימי שבין שני האירועים הללו, כביכול בזכות אותה מסירות נפש לאחותה – לא הותירה רחל בידיו ה' את הברירה אלא להבטיח לה את שובם של בניה.
ואולי לא מקרה הוא שרחוב מקור חיים סמוך לדרך בית לחם המובילה לקברה של רחל אמנו, ושתי הנשים היקרות - רייצ'ל גולדברג-פולין ורחל גולדברג, ממשיכות בפועלן המיוחד את אותה דרך קדומה ומיוחדת, המתמסרת למען הכלל, כואבת את כאבו, ואינה מרפה עד שיראה תקווה לאחריתו.
הכותב הוא מנהל חטיבה עליונה בבית הספר הימלפרב