רק לא קמלה

אני מניח שאין ישראלי בעל היגיון ומיושב בדעתו, שלא מתפלל בכל ליבו – אפילו הוא אפיקורוס בעומק נשמתו – לבחירתו ביום שלישי הקרוב של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, גם אם מנהיגי המדינה חייבים לשחק את משחק התקינות הפוליטית ('פוליטיקלי קורקט') ולהפגין כלפי חוץ אדישות מעושה כלפי תוצאות הבחירות.

מציאות של נשיאה עויינת ישראל מיסודה בבית הלבן, היא בהחלט סיוט מדיני מתמשך של כל ישראלי, ושל כל מנהיג ישראלי. גם אם כולנו התקוממנו כלפי הדברים של טראמפ לפני כחודש כי "אם קמלה תיבחר ישראל תהיה אבודה. ישראל לא תתקיים תוך שנתיים אם קמלה תיבחר" - קיומה של מדינת ישראל מעולם לא היה תלוי בנשיא אמריקני כזה או אחר – בכל זאת טראמפ צודק באזהרה שאם האריס תיכנס לבית הלבן "יהיה פה הנשיא הכי אנטי ישראלי, הרבה יותר מברק חוסיין אובמה. היא רוצה להציל את חמאס. היא תמכה באמברגו על ישראל. רק חכו תראו מה היא תעשה אחרי הבחירות".

האריס תהיה נשיאה יותר גרועה מביידן – שהיה אחד הגרועים ביותר לישראל, ותרם תרומה מכובדת לחוסר ההצלחה הישראלי להשיג את היעדים שנקבעו במלחמה הנוכחית, כמובן מבלי לנקות את ההנהגה המדינית והפוליטית הישראלית מאחריותה שלה. מדינת ישראל לא מצליחה להכניע את החמאס, בין היתר משום שבמקביל ללחימה הקשה במחבלים, אנחנו מספקים להם אורך נשימה ויכולת שרידות בדמות הסיוע ההומניטרי, כולל דלק וכל טוב מצרים. והכל בגלל איומים של ביידן, כי אם ישראל לא תאפשר העברת סיוע הומניטרי לצפון הרצועה, ארה"ב תפסיק את העברת הנשק לישראל. הסיוע ההומניטרי שביידן כפה עלינו באגרסיביות להכניס לרצועת עזה, הציל את החמאס מקריסה, ומקשה על הסכם להחזרת החטופים.

הווטו החד משמעי שמימשל ביידן הטיל כנגד תוכנית האלופים, שהיתה יכולה להיות כלי יעיל מאין כמוהו לקידום העיסקה – תוכנית שאין בה שום בעיה הומניטרית – מלמדת שמימשל ביידן התייצב חד משמעית לצידו של החמאס במלחמה בישראל. מימשל תומך חמאס. ישראל, במצבה הנוכחי של מלחמה קיומית, נאלצת להיכנע לפרוטקשן של הבית הלבן. כי בלי חימוש אי אפשר להילחם, ואם לא נלחמים, לא מנצחים. וכשלא מנצחים, מדינת ישראל בסכנה! גם בגלל ביידן החטופים שלנו עדיין בידיים של חמאס.

וכך גם בלחימה בלבנון. הסיבה היחידה שצה"ל לא מנקה את כל השטח שמדרום לליטני ממחבלי חיזבאללה ומסתפק בקילומטרים ספורים, היא בעיקר בגלל 'דונ'ט' מהדהד של ביידן, לא כלפי חיזבאללה – כלפי ישראל. וגם כאן האיום הוא בחימוש: אם לא תפעלו כמו שאנחנו נקבע לכם, לא תקבלו חימושים. גם המתקפה המוצלחת של חיל האוויר באיראן, היתה למעשה מוכתבת בקווים אדומים שציירו לנו בבית הלבן: אל תפגעו בגרעין האיראני, ואל תפגעו במאגרי הנפט שלהם. מותר לכם לפגוע רק ביכולות צבאיות. וכך היה.

הרפובליקנים תמיד עדיפים

ההיסטוריה של 60 השנים האחרונות מוכיחה שלמרות שיהודי ארה"ב מצביעים באופן מסורתי למפלגה הדמוקרטית, הנשיאים הרפובליקנים היו תמיד יותר ידידותיים לישראל מהדמוקרטים. ניקסון, רייגן, בוש הבן, טראמפ – כל אחד מהם ייזכר ביחסו החם לישראל, שלא היה זקוק להוכחה, גם בתוך מחלוקות קשות. לעומתם קנדי, קרטר ואובמה – על העויינות של שניהם, לדעתי תוצאה של אנטישמיות פתולוגית, אין להכביר מילים.

שני חריגים היו בשנים הללו, שני יוצאים מהכלל המעידים על הכלל: בוש האב הרפובליקני היה נשיא עויין במופגן. קלינטון הדמוקרטי היה אוהד מיסודו (אבל שנא אישית את נתניהו, וכך כנראה גם אשתו). למען האמת, גם ג'ונסון הדמוקרטי היה נשיא אוהד, למרות שבמלחמת ששת הימים הזהיר מפני יוזמה ישראלית בפתיחה באש.

אני מודע לכל החששות מפני טראמפ, בעיקר מפני ההפכפכנות שלו. לפני 8 שנים, מיד אחרי שטראמפ זכה בבחירות לנשיאות, ביקר בשומרון סקוט טיילור, חבר קונגרס מווירג'ניה המקורב לטראמפ. בישראל עדיין התקשו 'לאכול' את הנשיא החדש, בגלל אופיו. בשיחה עם טיילור העליתי את החששות בישראל, ותשובתו היתה מפתיעה (וזכתה גם לכותרת ב'מצב הרוח'): "טראמפ טוב לישראל – דווקא כי הוא בלתי צפוי. טראמפ לא דופק חשבון. כל הנשיאים הקודמים היו מוטרדים מבעיות דיפלומטיות עם מדינות ערב – לטראמפ לא איכפת מה הם חושבים". 4 שנות נשיאותו הוכיחו שטיילור דייק וצדק באבחנתו.

מדינת ישראל, כעיקרון, צריכה לקוות תמיד שייבחר נשיא רפובליקני.

ולא רק היא. אם הייתי אמריקני חלילה, גם אז הייתי מעדיף את טראמפ על האריס. ולא רק בגלל שבכל הראיונות לתקשורת שנתנה קמלה האריס בחודש האחרון, האשה החביבה והצחקנית הזו הפגינה אינטליגנציה בגובה דשא, ואיי-קיו חד ספרתי. גם בראיה האמריקנית, נשיאים רפובליקנים דאגו לאינטרס האמריקני יותר מהנשיאים הדמוקרטים, לפחות ב-70 השנים האחרונות.

דייוויט אייזנהאואר היה הנשיא שהביא להסכם שביתת נשק, אשר סיים את מלחמת קוריאה בשנת 1953, חצי שנה אחרי שנבחר לתפקיד הנשיא.

ריצ'רד ניקסון היה הנשיא שסיים את מלחמת וייטנאם ב-1973. ביקורו ברפובליקה העממית של סין, ב-1972 הוביל, בסופו של דבר, לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, אחרי עשרות שנות נתק ואיבה.

ג'ראלד פורד, כנשיא שלא נבחר לתפקידו, חתם על הסכמי הלסינקי, שהמשיכו את מדיניות הדטאנט במהלך המלחמה הקרה.

בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן הסתיימה המלחמה הקרה עם ברית המועצות בניצחון מובהק של המערב, ורבים מייחסים זאת למדיניותו הניצית כלפיה.

יורשו ג'ורג' בוש האב היה הנשיא האמריקני שבתקופתו הושלמה התפרקות ברית המועצות, הסיום המוחלט של המלחמה הקרה.

דונלד טראמפ לחץ את ידו של נשיא צפון קוריאה, והניח יסוד אפשרי לצמצום איום הגרעין הצפון קוריאני.

כל הנשיאים שהזכרתי היו רפובליקנים, שנחשבו למחרחרי מלחמה, חלקם נתפסו כהזויים, וספק גדול הוטל על כישוריהם למלא את התפקיד החשוב, בין אם לפני שנבחרו ובין אם אחרי שנבחרו. אבל כל אחד מהם, בתורו, תרם להעמקת הביטחון הגלובלי.

ומה עשו הנשיאים הדמוקרטים? בתקופת טרומן פרצה מלחמת קוריאה, קנדי וג'ונסון הובילו את המעורבות האמריקנית המדממת בדרום וייטנאם, ג'ימי קרטר הביא במחדליו לעליית החומייניזם ולהפיכת איראן לסרטן מאיים, ואובמה סייע לה להפוך למעצמה גרעינית.

יחליט כעת כל אזרח ישראלי, וכל אזרח העולם החופשי, איזה נשיא אמריקני הוא מעדיף, רפובליקני או דמוקרטי.

(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח')