תפילת ראש חודש בכותל – זה ה"פלוס" הגדול של הצורך לבלות את הלילה בירושלים בשל דיוני התקציב.
והרי יש כל כך הרבה על מה, ועל מי, להתפלל! המילים כמו עולות ממעמקי-הנפש המייחלת: "חדש עלינו את החודש הזה לישועה ולנחמה" - לאיזו ישועה אנו זקוקים מידי השונאים שלנו שקמו עלינו לכלותנו! ולכמה נחמה אנו זקוקים על כל אחד מבנינו המופלאים ששילמו בחייהם למען הושעתנו!
עוד ועוד מילות תחנונים עולות ובוקעות ממעמקים כלפי מעלה: "בדבר ישועה, ורחמים, חוס, וחוננו, וחמול, ורחם עלינו, והושיענו, כי אליך, אליך, ורק אליך עינינו, כי א-ל, מלך, חנון, ורחום אתה" – כל כך הרבה בקשות ותחינות, כל מילה ומשקלה, כל מילה ותחנוניה. אנא ה' הושיעה נא! אנא ה' הצליחה נא!
והנה מגיעות בתפילה המילים האקטואליות ביותר, כאילו נגזרו ממדורי החדשות, ומהמיית-הלב גם יחד: "שתעלנו בשמחה לארצנו, ותטענו בגבולנו" – מילות התפילה כמו נכתבו על בסיס מטרות המלחמה שאנו נלחמים עכשיו, המלחמה שנועדה להשיבנו לישובינו, לטעת אותנו מחדש במקומות מהם נעקרנו וגלינו. המלחמה בה אנו מייחלים לישועת-ה', ועם זאת יודעים אל-נכון שעלינו לפעול ולהביאה במלוא מאמצינו, במלוא כשרונותינו, יכולותינו, פעולותינו, וגם מסירותנו והקרבתנו. ממש כמו נח:
שלוש פעמים נכתב בפרשה על נח "ויחל": על הפעם הראשונה: "ויחל עוד שבעת ימים" אומר רש"י: "ויחל – לשון המתנה". על הפעם השניה: "וייחל עוד שבית ימים" אומר רש"י שאף הוא "לשון ויחל, אלא שזו לשון ויתפעל". בשתי הפעמים הראשונות הללו נח ממתין ומיחל לבשורה הטובה, הוא לא פועל בעצמו להבאתה. על הפעם השלישית "ויחל נח איש האדמה" אומר רש"י: "עשה עצמו חולין", הוא עצמו פועל ועושה בעולם החולין. גם אנו, שמייחלים להינטע בגבולנו, יודעים היטב גם לייחל וגם לפעול בעולם החולין למען אותה נטיעה.
והמערכה הזו, לשוב ולהינטע בגבולנו – שתי פנים לה: סור מרע, ועשה טוב. סור מרע - זו המערכה הצבאית בחזית, לעקירת כל הרוע שהתנחל על גבולותנו, לשרש את אימפריות הטרור שהוקמו, גם בדרום וגם בצפון, על מנת להשמידנו. לשרש ולוודא שלא ניתן יהיה לייצר מחדש את האיום הזה. ועשה טוב – זו המערכה האזרחית-התיישבותית, המערכה על נטיעתנו מחדש, על תקומתנו, הן בחבל התקומה הסמוך לרצועת עזה, והן בישובי גבול הצפון שסוף-סוף ניתן להתחיל ולקדם את שיקומם.
זכיתי להיות ממובילי המערכה ההתיישבותית הזו, באמצעות החטיבה להתיישבות שתחת אחריותי. וכשאני כותבת "זכיתי" כוונתי כפולה: גם זכיתי בתפקיד ובמשימה שאין שני לה בחשיבותה – משימת ישוב הארץ לאחר חורבנה, וגם זכיתי לבצע את התפקיד הזה עם צוות עובדים שנחן ברוח גדולה מאד, במסירות עצומה, בהכרה ברורה של חשיבות המשימה, בנחישות המהולה בהתחשבות ועדינות, במקצועיות וביצירתיות – תאמינו לי. אלה לא מילים של חנופה, אלא של התפעלות אמיתית. חלק מעובדי החטיבה גויסו למילואים מיד עם פרוץ המלחמה, חלקם חוו על בשרם את הטראומה האיומה של טבח שמיני-עצרת, חלקם חוו מקרוב פציעה של בני משפחותיהם, אבל כולם עד האחרון והאחרונה שבהם – נרתמו למשימה מתוך אחריות לאומית אדירה.
מלאכת התקומה שעסקנו בה (לא לבד, חשוב לציין, יחד עם משרדי ממשלה נוספים) כללה שני היבטים: התקומה בחומר, והתקומה ברוח. בחומר – זכינו להקים שבעה אתרי מגורים קהילתיים זמניים לששת הישובים שספגו את הפגיעות הקשות ביותר בהיבט החומרי, ולא ניתן לעת עתה להשיב בהם את התושבים לבתיהם. הקמנו עבור תושבי כפר עזה את אתר המגורים הקהילתי בשפיים, ולאחר מכן עוד אחד ברוחמה, עבור תושבי כרם שלום את האתר באשלים, עבור תושבי נחל עוז את האתר במשמר העמק, עבור תושבי כיסופים את האתר בעומר, עבור תושבי חולית – ברביבים, ועבור תושבי בארי – בחצרים. האתרים הזמניים הללו מאפשרים למשפחות חיי-משפחה שהיו כל כך חסרים בתנאי החיים במלונות, ומה שחשוב לא-פחות – הם מאפשרים לישובים הכפריים הללו לחזור לחיי-קהילה עצמאיים, בצמוד לקהילה שכנה מחבקת ותומכת. זה בסיס-ההכנה והזינוק לחזרה לישובים עצמם, ולחיי-קהילה מלאים בהם. מדובר במאמץ אדירים, שכלל הקמת 741 מבני מגורים, 25 מבני ציבור, ותשתיות שטח, דרכים ושבילים, חשמל, מים, גז, אינטרנט וכמעט כל מה שצריך, כל זה בפרק זמן של שנה. כל כך הרבה מאמצים הושקעו בהקמת האתרים הללו, עבודה אינטנסיבית סביב השעון, שמשלב דחיפות בצד סבלנות, דיוק בצד גמישות, הפשלת שרוולים בצד הטיית אוזן קשבת – באמת יש על מה להודות, ויש גם למי!
בצד השיקום החומרי, פעלה החטיבה להתיישבות גם לשיקום הרוחני-קהילתי של כל חמישים וחמישה הישובים שנפגעו: שבועיים לאחר הטראומה הגוראה, כבר הצמדנו לכל אחד מהישובים מלוים קהילתיים שסייעו לכל אחת מהקהילות לחזור ולהעמיד, גם בתוך השבר הנורא, מנהיגות קהילתית שתוביל את הישוב באחריות ובקשב אל היעדים שהתושבים עצמם יציבו. ליווי כזה מצריך הרבה מאד עדינות, קשב, רגישות, יצירתיות, הכלה, תמיכה, יכולת הובלה שקטה אבל ברורה, וכמובן אכפתיות עצומה. הוא חיוני לא פחות מהסיוע החומרי, ולעוסקים בו מגיעה הוקרה מיוחדת.
השבוע התכנסנו יחד, עובדי משרד ההתיישבות ועובדי החטיבה להתיישבות, לסכם את השנה המאתגרת הזו, השנה בה זכינו לעמוד בחוד החנית של תקומה עם ישראל ומדינת ישראל מהשבר הנורא שפקד אותנו. התבוננתי באנשים ובנשים שישבו לפני באולם הקטן: שום דבר במראה פניהם ובאופן הופעתם לא מעיד על עוצמת המפעל העצום שהם הובילו, מי שלא מכיר אותם מקרוב לא ידע עד כמה עם ישראל ומדינת ישראל מחויבים להצדיע להם. הקשבתי לחלקם מספרים על קורותיהם ומשבריהם האישיים במהלך המלחמה, ושאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוחות לפעול, במקביל לכל אלה, למען הכלל. אכן, לא רק בסערת המלחמה אנו מגלים תעצומות נפש מיוחדות אצל בני עמנו, גם במעשי הבנין והתקומה ניתן למצוא את אותן תעצומות.
''מבול" – זה היה השם בו בחרו אויבינו האכזריים למבצע הטבח האיום שנועד להשמיד אותנו. בתוך המבול הזה, היו עובדי החטיבה להתיישבות כנח בשעתו: תמכו וסייעו, חיזקו והעמידו על הרגליים את תושבי הישובים נפגעי המבול, בתוך הסערה הגדולה ובעיצומה. עתה, בסיכומה של שנה, נראה שהגענו לשלב ה"צא מן התיבה", ובמקביל הגענו גם לנקודה בה נכון לעצור ולהודות על מה שכבר בוצע.
"אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" – אמר הקב"ה לנח, ורש"י ניצל את ההזדמנות כדי להבהיר לנו ש"לא נאמר "צדיק תמים", מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו". את מקצת שבחם של העובדים המסורים שלנו הבעתי כאן, את מקצת תרומתם האדירה לנטיעתנו מחדש בגבולנו.
המבול – פגיעתו קשה ואנושה. אינני משלה את עצמי או אתכם: כל מאמצינו כולם, עדין אין בכוחם להביא מזור לא לתושבים שנפגעו, וגם לא לישובים שחרבו. עוד רבה הדרך לפנינו, אבל לכל הפחות, כמו לנח בשעתו, יש לנו בסיס, חומרי וגם רוחני-ישובי-קהילתי, להתבסס עליו ולהתקדם ממנו. עתה עלינו לוודא שנוסיף ונתקדם, נוסיף וניישב, ושחלילה-חלילה לא נמרוד כנמרוד, ולא ניפול לפירוד של מגדל בבל.
יהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו.