על אחדות, כאב, וגבורה: מכתב מלב אל לב לקלמן ליבסקינד

שתי תמונות מבר המצווה של נכדי בניה:

האחת - לפני שנה, בפרשת נח. קמנו משבעה על בני אורי הי"ד, כשאליהו חתני, אביו של בניה, משרת בגבול הצפון. בניה בן ה-13 עמד זקוף, מבין את גודל השעה, באצילות וללא דמעה.

השנייה - השבת. בניה בן 14, סוף סוף עולה לתורה כשאביו לצידו, אחרי 290 ימי מילואים. רגע מרומם של אב ובן.

אני, סב ל-25 נכדים, 13 מהם אבותיהם במדים כבר שנה. וכל זאת אחרי שבני, אורי הי"ד, נפל ביום הראשון למלחמה.

זו שעתה הגדולה של הציונות הדתית - להיות מגדלור של מסירות ללא תנאי, של אהבת ישראל ללא חשבון. שמעתי את חתני מדבר בסעודת שבת על הזכות לשרת, בלי להביט ימינה ושמאלה.

לכן כואב לי לראות דברי שנאה. הצדיקים שנפלו במלחמה לימדו אותנו להוסיף אור, לא לקלל את מי שלא מסכים איתנו ושותף למסע הקיום בעבודת ה' של האומה, מכל כיוון.

מוטב להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם.

המילים שלנו הן כוח - אפשר להשתמש בהן לאחד או לפלג. בימים אלו, כשדם בנינו עוד חם, חובתנו להיות ראויים למורשתם - מורשת של אהבה, אחדות אמיתית וכבוד הדדי למסע המשותף שלנו.

קלמן, משימתנו כעת היא להמשיך אל הניצחון. לא נפתור בעיות בהטלת רפש. בג''ץ הטיל את כולנו לפני שנים לכף הקלע של ביטול חוק טל וחוק הגיוס במתכונות שונות. כעת מצופה מאיתנו להיות נושאי הלפיד אל הניצחון.

להמשיך את מורשתם של אבותינו, מכלב בן יפונה ויהושע בן נון ועד גיבורי העליה המחתרות וההתיישבות.

ללא מורא, בחריקת שיניים ולבב ובגאווה גדולה על השייכות לנצח ישראל. עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!

הכותב הוא אביו של סרן אורי שני ז”ל, מ"מ בגדוד 51 בגולני שנפל במוצב כיסופים כשהגן על ישובי העוטף בשבעה באוקטובר.