אלה הם גיבורי החיל היוצאים כבר למעלה משנה שוב ושוב למערכה. יש מהם בעורף ויש בחזית, יש תומכים ויש לוחמים, ובתוכם בעלים ונשותיהם וילדיהם, והם היהלומים שבכתר.
אביעד שלנו היה אחד מהם. הוא וחבריו ספרו בשנה החולפת למעלה מ-220 ימי מילואים.
הם יצאו יחד למשימה קשה. איתור אמצעי לחימה והשמדת אויב בשטח לבנון. להסיר את הסכנה מעל המדינה, ולהשיב את תושבי הצפון לביתם.
אמיתי המ"מ מסר תדריך אחרון והם הבינו. המשימה שלפניהם מורכבת ומסוכנת. עליה על ג׳בל בלאט, ההר הגדול הצופה על פני כל הצפון עד חיפה ויותר, והליכה קשה בתוך הסבך. יכולות להיות הפתעות בדרך זה ברור לכל, אך הם לא חתו ויצאו למשימה ללא מורא, שלמים בדעתם ושמחים בחלקם.
ובעודם עולים על ציודם, כך סיפר המ"מ אמיתי, הזכיר אביעד לחבריו את הקוד המכוון של חיל יהודי כדברי הרמב"ם.
חברים, הוא אמר, זוכרים? "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא ירא ולא יפחד…".
ועוד אמר: נצא למשימה נקיים, נסיר ממחשבתנו מחשבה על הסובבים אותנו וכל מה שיסיח דעתנו, ונשים לנגד עינינו את המטרה הקדושה, להסיר את האיום, להציל את עמנו מיד צר שבא עליהם.
מלחמת מצווה!
הם יצאו לדרכם. סדר תנועה. הליכה זהירה. מבט חודר קדימה. נחוש ורגוע. הם העמיקו בסבך ולפתע מצאו. מחסן אמל"ח עצום ומוכן לפעולה. מוכן לפלישה נוראה אשר הייתה יכולה להגיע בכל רגע. היישוב זרעית פרוש לפניהם, התמונה ברורה. הוא היעד הראשון ואחריו עוד ועוד. כך לאורך הגבול כולו. והכל מוכן ולא רק כאן. מדובר בהיערכות שכזאת לאורך הגבול כולו. ארבע עשרה שנה של הקמה. חפירת פירים ומנהרות, הצבת מחסני תחמושת ואימון כוחות. ׳התכנית לכיבוש הגליל׳ הייתה מוכנה להפעלה.
ואין אנו רוצים לחשוב מה היה קורה אילו חלילה הייתה התכנית יוצאת לפעולה. מאה אלף הרוגים? חטופים לאיראן?
אין אנו רוצים אבל אנו חייבים. חייבים להתעורר ולהביט למציאות בעיניים. להפסיק עם האשליות, לצאת מהדמיונות, לדעת כי האוייב נמצא כאן, ומטרתו ברורה. "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".
ואין איש, חשוב ככל שיהיה שיש רשות בידו לשחק בבטחון העם היהודי ובעתיד ילדיו.
וכל הירא ורך הלבב, העוצם עיניו, האוטם לבבו, המפקיר את עמו, יתכבד וישוב לביתו. ואל ירך לבב עמו כלבבו. ויפנה מקום ללוחמינו עזי הנפש ואדירי הרוח אשר עומדים במערכה הכבדה, וכבר למעלה משנה מתייצבים בחזית בעוז ובאמונה, בדיבוק חברים, באחוות לוחמים, והם יודעים על מה הם נלחמים ומה המשימה, והעם הולך ומתקבץ מאחוריהם ומביט בהם בהערצה וכולם נושאים עיניהם לשמים ומכוונים ליבם לקיים מצוות בוראם. להגן על עם קדוש אשר מימות עולם הוא נרדף ומושפל ובדור זה של גאולה הוא מתנער מן העפר ושב לארצו, לתורתו השלמה, לעצמו ולעצמיותו.
והם, הלוחמים, הם הראויים להנהגה. הם המוסרים את נפשם, הם שבאו בנפש נקיה וזכה לקיים את המצווה במלא הדרת משמעותה האדירה. הצלת כלל ישראל. היש לך מצווה גדולה יותר?
כי הלוחמים האלה הם גם החולמים הגדולים. חולמים להשיב שכינה למקומה, וחולמים על גאולה שלימה. והם באים מכח היותם בני תורה, מקיימי מצוותיה בשמחה, ושום כח שבעולם לא יסית אותם מדרכה של תורה ובודאי לא ממלחמת מצווה.
וכך כתבה שיר ביתנו היקרה במהלך השבעה:
׳התחתנו כשהוא רק סיים את התיכון והייתי איתו כאשר הוא התחיל את הלימוד בישיבה הגבוהה. והוא פשוט אהב את הלימוד, וגם כשהיה צריך לצאת לפרנס כאברך צעיר דעתו הייתה תמיד על התורה הקדושה. והכי חשוב, הוא למד בשביל לקיים. כאשר חברים בישיבה התחילו להתגייס הוא אמר לי כמה חשוב לו להיות לוחם. "כשתגיע מלחמה כולם יצאו להילחם ואני אשב בבית?"
זה מה שהוא ראה מול עיניו. לא כבוד, לא דרגה, הכי הכי פשוט. תהיה מלחמה ועם ישראל צריך לוחמים. ובטח שלא יכל לעמוד מהצד ולראות אחרים לוחמים בשבילו. לא חשבנו שהצבא יהיה חלק כל כך משמעותי בחיים שלנו, לא ביקשנו את זה. אבל הנשמה שלו הגיעה מצבאות דוד המלך, אין לי ספק בכך. והלוואי שמשיח בן דוד כבר בדרך. מה שבטוח זה שמה שיביא אותו זה הגיבורים האלה שחיו חיים של גאולה, של תורה של ארץ ישראל, ללמוד על מנת לקיים". אלה דברי שיר.
כי גם אם מימינם ומשמאלם יש אנשים שעדיין לא זכו להתרומם לקיום המצווה, מפחד או מחוסר ידיעה או כל סיבה, אין אנו פטורים מלקיימה ואין אנו רוצים לבטלה.
אביעד וחבריו יצאו למשימה מתוך ידיעה ברורה כי זהו חלק בחייו השלמים של יהודי מאמין החי על פי התורה.
וכשם שלא יאמר אדם איני מניח תפילין, או איני שומר את השבת מפני שאני עסוק בתורה כך לא יאמר איני יוצא להגן על עמי מפני שאני עסוק בתורה.
ובעוד החברים מרוקנים את מחסן הלחימה הורה המפקד כי מחלקתו של אביעד תתקדם הלאה על מנת לשמור על הכח מפני התקפה. הם התקדמו בחוד מורחב, ולפתע גילו פיר באדמה. ובתוך רגע פיצוץ. מטען רב עוצמה הופעל. בפעולתם הם הצילו את חבריהם מאחור. המחבלים רותקו למקומם וחוסלו.
ארבעה קדושים נפלו במקום ונשמתם יצאה בטהרה.
אביעד ניימן, שמואל הררי, מרדכי אמויאל, שובאל בן נתן. ה׳ יקום דמם. השאירו אחריהם 13 יתומים.
הם שכבו שם שלמים בגופם, ציציותיהם ניראות מבעד מדיהם. ופניהם שלוות. על פניו של אביעד נשאר עוד חיוך דק. כמו שהיה לכל אורך חייו הקצרים והמלאים, הגדושים בעשיה של מצווה, בחסד ונתינה, ללא גבול וללא כל עכבה.
חבריהם נשאו אותם על כתפיהם. בדרכם מילמלו את מילות הוידוי. כחיילי בית דוד אשר שם ה׳ על שפתותיהם תמיד. הם נשאו עמם גם את הפצועים ולא השאירו כל חפץ מאחור. בחילוץ ארוך וקשה כולם נהגו בגבורה.
הם התכנסו שם בחשיכה, כל הפלוגה, סביב הנופלים. מפקד הגדוד אמר קדיש ונשא דברים. ביקש לשיר אני מאמין והתקווה, והם שרו. המפקד אמר: אני ממליץ להמשיך במשימה, זה חשוב לבריאותכם הנפשית, אבל אני נותן לכם להחליט. הלוחמים ביקשו 5 דקות. דיברו והחליטו. מפקד הגדוד וכל החפ"ק ראו לפתע את הגיבורים עולים על ציודם ונעמדים מולם. אנחנו ממשיכים! הם אומרים בהצדעה. יש משימה, מצווה מהתורה, עזרת ישראל, הצלת הכלל, לא ניסוג אחור, חזק ונתחזק.
בתפילה להתעוררות העם לעמוד על נפשו ולחזור לאיתנו, להתחבר לזהותו ולעצמו. לאחוות אחים, לאהבת ישראל, גם למי שלא כדעתי, בכבוד הדדי, בידיעה ברורה כי עם הנצח הולך יחד להמשך גילוי יעודו השלם בהמשך שרשרת הדורות של העם היהודי.
יקי מנדלסון הוא אביה של שיר, אלמנתו של אביעד ניימן הי"ד