עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, כל "ניסיון" אינו ניסיון אלא אם כן יש בו קושי כזה שהמנוסה עלול בגללו שלא לבצע אותו, שהרי אם ברור מראש שהמנוסה, ובמקרה שלנו אברהם, יוכל ללא היסוס ולבטים למלא את אשר נדרש ממנו, כי אז אין בדבר ניסיון.
ואם כך מה היה הקושי במצות המילה, שהיא אחד מעשרה הניסיונות של אברהם אבינו. לכאורה אפשר לומר שהניסיון היה בהסכמה לסבול את כאב הגופני שבהסרת הערלה, אבל בשביל זה לא צריך להיות אברהם אבינו, שהרי קטנים מאברהם אבינו, צעירים (הישמעאלים בגיל 13) ומבוגרים, ואפילו זקנים, עושים זאת עד ימינו ללא קושי גדול, ולכן צריכים אנו לבקש את הקושי שבניסיון המילה בכיוון אחר.
דרך אחרת להבנת ניסיון ברית־המילה הוא הסברו של המדרש שהקושי של אברהם אבינו לא היה בעצם מעשה המילה, בכאב שהיה לו בשעת המעשה, אלא בתוצאה של המילה מכאן ולהבא, בחשש שהדבר יפריע לו בעתיד למלא את תפקידו, וכך מובא במדרש (ב"ר פ' מז): "אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי". וכוונת המדרש היא שאברהם המטיף לאחווה ואהבת הבריות, שאינו מפלה בין אדם לאדם ובין עם לעם, המנסה להכניס את האנושות כולה תחת כנפי השכינה, דווקא הוא מצטווה לפתע להיות שונה מכל שאר יושבי תבל, דרישה שנראתה לאברהם כמי שתקשה עליו מכאן ולהבא להשפיע על סביבתו. מפני שלהשפיע אפשר רק אם המשפיע לא יבליט את ההבדלים העושים אותו שונה מהאחרים, כי בהיותו כאחד מהם יוכל לזכות באמונם ולהשפיע עליהם.
חששו זה של אברהם גם מסביר לנו מדוע הלך אברהם ליטול עצה מבעל בריתו ממרא ושאל אותו האם לקיים את המילה, כמו שמובא במדרש (תנחומא וירא ג) על הכתוב: "'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - מפני מה נגלה עליו בחלקו של ממרא? מפני שנתן לו עצה על המילה". אלא שפנייתו זו של אברהם אל ממרא היא עצמה תמוהה ומפליאה מאד, איך יתכן שראש המאמינים, אברהם אבינו ע"ה, לאחר שנצטווה מפי הגבורה עצמה למול את עצמו, איך העלה בדעתו והרהיב בנפשו ללכת ולבקש עצה מבשר ודם האם למלא את דבר ה'? ומדוע אין אנו מוצאים אצל אברהם בכל שאר הניסיונות מעשה דומה שהלך להתייעץ עם מאן דהוא, מה המיוחד בניסיון הזה?
הסבר להתנהגותו זו של אברהם כתב הראי"ה קוק בספרו "מדבר שור" (עמ' קצז): כי חששו של אברהם היה שמא היותו שונה משאר בני האדם על ידי המילה תביא להתרחקות בני האדם ממנו עד שיפסיקו לבא אליו, או מפני השוני, ואולי גם מפחד שמא בהשפעתו ינסה להטיל גם עליהם מצווה כואבת זו. והמחיר של התרחקות הבריות ממנו תהיה שלא יוכל למלא את משימת חייו, לקרוא בעולם בשם ה' ולקרב את כל הבריות לאביהם שבשמים, המחיר הזה נראה כבד בעיניו, ומפני החשש הזה העדיף אברהם את טובת זולתו על טובתו שלו והיה מוכן להקריב את שלמותו האישית ולהחסיר ממעלתו במה שיעבור על דבר ה' בבחינת "פעמים שביטולה הוא קיומה" ועל כן נראה בעיניו שלהמשיך במפעל חייו להעלות את האנושות כולה לקרבה לאביה שבשמים חשוב יותר בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ובעניין הזה לא רצה אברהם להחליט בעצמו ועל כן הלך להתייעץ עם בעל בריתו ממרא. אבל ממרא יעץ לו שאין להתחכם על דבר ה', כי עצתו וחכמתו של הקב"ה גדולה לעין ערוך מדרך השכל האנושי. ומפני שנתן עצה כזו היה שכרו של ממרא מדה כנגד מדה, כיון שהוא נתן יקר ועדיפות לדיבור האלוקי יותר מכל רגשות השכל האנושי, אפילו לרגשות הדואגות לכבוד שמים, היה שכרו שהנבואה לאברהם תהיה דווקא בחלקו ככתוב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא".
ואכן מצות המילה הביאה מפנה בהשקפתו של אברהם, מכאן ואילך ידע אברהם שבדרך להשפיע על הזולת אל לו לאדם לטשטש או להתפשר עם אמונתו ואורחות חייו כדי לזכות לאהדה של החברה הסובבת אותו. ומאברהם נלמד גם אנו בבואנו לקרב רחוקים, אל לנו לנסות להתייפייף למצוא חן בעיני הזולת, אלא דווקא בעמידה גאה על ייחודה האותנטית של היהדות והצגתה בצורתה האמיתית נמלא את שליחותנו בצורה יותר מלאה.
דוגמא חיה כזו ראיתי אצל מורי ורבי הנזיר (רבי דוד כהן) כאשר אדם אחד שבקש לתרגם את "אורות הקודש" לאנגלית, שאל אותו אותו אדם האם לתרגם מהספר "אורות הקודש" רק את החלקים הכלל־אנושיים, או לתרגם את הכל גם את החלקים המיוחדים לישראל? ועל כך השיב לו הנזיר: כשהייתי סטודנט בשוויץ, היו שם הסטודנטים היהודים, שרצו את קרבת הגויים, והיו מטשטשים את ייחודם היהודי כדי למצוא חן בעיני חבריהם הגויים, והגויים לא רק שלא קירבו אותם אלא אפילו היו מרחקים אותם.
ואילו אני ששמרתי באוניברסיטה על התנהגות יהודית ועל לבוש יהודי, דווקא אלי הם בקשו להתקרב, וסיים הנזיר: ללמדך שעלינו לומר את האמת שלנו כפי שהיא, ודווקא אז יוקירו אותה האחרים.