למעט כמה מאות אלפי ישראלים בעלי אזרחות כפולה, מרבית עם ישראל מנוע מלהשתתף בבחירות הכי משמעותיות להמשך חיינו כאן – הבחירות לנשיאות ארה"ב שמתקיימות היום, ובסיומן יוכרע המשך דרכה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ובהיבט הפרובינציאלי שלנו – עתידו של המזרח התיכון.
קל להניח שכל ממשל שיהיה יהיה גם מחויב באופן בסיסי לביטחונה של ישראל, יספק לה לכל הפחות נשק הגנתי ויגבה את מרבית פעולותיה בזירות הבינלאומיות (אם כי גם הנחת היסוד הזו הועמדה במבחן שברירי בקדנציה האחרונה), אבל זה לא מספיק. רחוק מאוד מלהיות מספיק, ולבטח לא במצבה של ישראל, בצרכים שלה ובמה שמצופה ממי שמתיימרת להיות הידידה הטובה ביותר שלה.
צריך לומר ביושר, טראמפ הוא לא דמות חינוכית ואף אחד מאיתנו לא היה בוחר בו כמורה לילדיו או כאישיות מוסרית למופת. ועדיין, במישור הניהולי ובוודאי בכל הנוגע ליחס לישראל, הוא היה הנשיא הטוב ביותר אי פעם. זה התבטא בשורה של צעדים פרקטיים כמו הסכמי אברהם, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים והחלת הריבונות בגולן, אבל זה התבטא גם לעומק בהתייחסות, בגישה, בצורת החשיבה.
ממשל רפובליקני משמעותו ממשל שמביא אתו את היהודים הנכונים לבית הלבן, קרי, יהודים אורתודוקסים פרו ישראלים, יהודים שאכפת להם מגורלנו על האדמה הזו, יהודים שדם אחיהם שנרצחו ב7.10 צורב את לבותיהם ומשפיע על מעשיהם. דייויד פרידמן במקום אנתוני בלינקן ועל זו הדרך.
מהצד השני, קאמלה האריס מייצגת את כל מה שרע ומסוכן במפלגה הדמוקרטית – חשיבה חלולה ומבוססת הבחנות מגדריות וגזעיות, רעיונות פוסט מודרניסטיים של קולוניאליזם מתנצל וציונות פסולה, דגש על האומללות הפלסטינית וחוסר יכולת להבחין בין טוב לרע, בין קרבן לרוצח, בין חמאס וחיזבאללה לצבא ההגנה לישראל.
כן, האריס מוקפת גם ביהודים, אבל אלו יהודים שאינם מחויבים לבני עמם, יהודים שרובם משתייכים – במקרה הטוב – לרפורמים ולקונסרבטיבים, יהודים מהסוג שאפשר לראות לפעמים בהפגנות נגד מדינת ישראל ואפילו בכנסים של ארגוני BDS, יהודים מסוגו של עמוס שוקן.
אם ביידן עוד היה שייך לאסכולה הדמוקרטית הישנה, הערכית והליברלית, שהייתה קרובה למרכז המפה הפוליטית והייתה מסוגלת לקבל החלטות נחרצות ולסמן את אויביה של אמריקה, ואפילו – פה ושם – לנהל נגדם מלחמת חורמה, האריס שייכת לדור הדמוקרטי החדש והמבולבל. דור שגדל על ברכיה של אקדמיה שרואה באנטישמיות עניין תלוי קונטקסט, דור שהצמיח את שמיניית חברי הקונגרס של הסקווד בהובלתן של רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, צמד אנטישמיות מובהקות.
ממשל בראשותה של האריס יפגע בישראל כמעט בכל דרך אפשרית, הוא יזנב בהתיישבות ויטיל עיצומים על ימין ועל שמאל, בעיקר על ימין. הוא יקצץ בסיוע הביטחוני ויבלום אספקת חימושים לפי הצורך כדי להפעיל לחץ על ישראל. הוא יתמכר ללשונו נוטפת הדבש של ראש הממשלה האיראני החדש ויגרור את ישראל שוב לדיון על מדינה פלסטינית ולהפעלת ארגון הטרור אונר"א. הוא ישבש את הסיכוי להרחבת הסכמי אברהם עם סעודיה ומדינות נוספות, ויספק חומרי תבערה למכביר לאויבינו באירופה ובמדינות ערב.
וגם אם נתעלם לרגע מההשפעה על ישראל ונתמקד בהשפעה הגלובלית, שני הצדדים מייצגים שני תרחישים סותרים ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: האם ארה"ב תשוב לגדולתה כמעצמה עולמית? האם היא תנהל מאבק נחרץ בכלכלה הסינית? בבריונות הרוסית? בגרעין האיראני? או שמא היא תסיים את דרכה כנושאת הלפיד של ערכי הקדמה והחופש. כל זה מונח על הכף היום.
הבה נקווה, לטובתנו ולטובת המערב כולו, שטראמפ – על שיגיונותיו ובעיותיו – יהיה הנשיא ה-47 של ארצות הברית.