כשאדם עובד בעבודה לאורך שנים – כל מיני דברים משתנים בה, ויחד עם השנים החולפות אתה מוצא את עצמך מגיע בכל פעם למחוזות חדשים. חלקים מרגיזים, חלקם מרגשים, אבל למרות שאני עוסקת באותו תחום כבר 36 שנים (אמאל'ה! רק זקנים עובדים כל כך הרבה זמן באותו דבר, לא?), בכל פעם אני זוכה, בעקבות האוכל, למצוא הרפתקאות חדשות. במיוחד אני אוהבת את המפגשים האנושיים.
אני עושה במטבח שלי סדנאות אוכל שבהן אני מלמדת בכמה מפגשים את כל הידע שצברתי לאורך השנים. זאת קבוצה קטנה שבכל פעם מורכבת מנשים אחרות, ובכל סדנה שכזאת אני מופתעת מהחיבורים שה' עושה כאן. נערה בת 18 וצ'אלמרית דוברת יידיש עסיסית שכבר יש לה נכדים, תימנייה ואמריקאית, עולה חדשה מצרפת ובעלת קייטרינג מצליח, אחת ששונאת לבשל ואחת אלופה שיש לה ניסיון עצום. חסידות וליטאיות, דתיות לאומיות וחילוניות, מכל הגילים ומכל העדות. אני אף פעם לא יודעת מי תגיע, אבל איכשהו המפגשים הללו תמיד מיוחדים במינם. אולי בגלל היכולת של האוכל לקרב לבבות, אולי בגלל שעם ישראל הוא עם מתוק - כבר כתבתי את זה כאן ואני גם אמשיך לכתוב - ובוודאי שיותר להכול זו פשוט סייעתא דשמיא מיוחדת.
התיוגים נופלים
הן יושבות אצלי שלוש שעות בכל פעם, מחייכות, מפטפטות, נותנות טיפים ועצות שתמיד מחדשים לי משהו, מפרגנות מכל הלב וכמעט לא רוצות ללכת. לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה בדיוק סיימתי שיעור אחרון של סדנה כזאת. תוך כדי שכל אחת ארזה לעצמה את האוכל הטעים שהכנו הן החליפו טלפונים, התחננו להמשיך לשמור על קשר, והתפלאתי לראות איך בזמן קצר כל כך הן הצליחו ליצור קשר חזק וטוב.
חשבתי לעצמי שאילו הן היו נפגשות סתם כך, במסגרת רגילה של חיים, ככל הנראה הן לא היו אפילו מפתחות שיחה זו עם זו. קרוב לוודאי שכל אחת מהן הייתה מסמנת לעצמה בראש את האחרות עם כל מיני כותרות, בטוחה שההיא שחצנית וההיא רדודה, וזאת מוזרה וההיא סתם לא ברורה. אבל כאן, בין קירות המטבח שלי, כשכולנו לשות ומערבבות וקוצצות ביחד, כל התיוגים מאבדים את משמעותם. כבר אחרי רבע שעה של שיעור, כשהמבוכה הראשונית מתפוגגת וכולן מתחילות להרגיש בנוח, קורה איזה נס קטן. כי איך ייתכן שהסבתא הפטפטנית תרגיש בנוח עם הילדה הביישנית? ושזאת שאוהבת להגיד בקול רם את דעתה בכל רגע תסתדר עם זאת ששום דבר לא נראה לה? אין לי מושג איך זה קורה, אבל בכל פעם מחדש המפגש האנושי הזה מעשיר ומסעיר, ממלא ומרגש אותי, בעיקר בתחושת תודה על המקצוע שה' זיכה אותי לעבוד בו, על העם שזכיתי להיות חלק ממנו, וסתם כך, על החיים עצמם. כי לפעמים מרוב חדשות ודאגות וצרות ובלבולים, אנחנו שוכחים את הדבר הפשוט הזה – שיש כל כך הרבה יופי בחיים שלנו. אשרינו באמת ובתמים.
עוגת מנגו הפוכה
צילום: שושי גרינוולד
עוגות הפוכות הן אחד המתכונים הקלאסיים והאהובים עליי ביותר. בתחתית שמים מעט קרמל, מעל פרוסות של המנגו הנפלא שכבר סוף העונה שלו, אבל אפשר להשתמש במקומו כמובן בכל פרי אחר שרוצים – נקטרינה, בננה, אננס, תפוח – הכול הולך. מלמעלה יוצקים עוגת אגוזים בחושה, טעימה ועשירה שמקבלת מהפירות עסיסיות וטעם מושלם. פינוק אמיתי רגע לפני שהמנגו עוזב אותנו.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
12 דקות
כ־12 יחידות
3-2 מנגו בשלים אך לא רכים מדי
⅔ כוס סוכר
לעוגה:
כוס שקדים או אגוזים טחונים (אני טחנתי אגוזי לוז ויצא מושלם)
½ כוס קמח (אפשר גם מלא או כוסמין)
⅓ כוס שמן
½ כוס סוכר
½ כוס חלב רגיל, חלב פרווה או מים
כפית אבקת אפייה
2 ביצים
שמים ב־12 תבניות עגולות אישיות או בקאפקייק עיגול של נייר אפייה בגודל התבנית. על להבה בינונית ממיסים במחבת יבשה את הסוכר עד שהוא נמס לקרמל, ובזהירות רבה שמים בכל תבנית כף מהקרמל. מקלפים את המנגו, פורסים לפרוסות ומסדרים אותן בצורה נאה על הקרמל.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות. מערבבים בקערה את החומרים היבשים. מוסיפים את השמן, החלב והביצים ומערבבים שוב עד לקבלת תערובת אחידה של עוגה בחושה. יוצקים מעל כל מנגו מתערובת העוגה עד לגובה שני שלישים מגובה התבנית. מניחים את כל התבניות על תבנית התנור ואופים בתנור החם כ־12 דקות או עד שהבצק מזהיב ומתייצב. מוציאים ומצננים מעט. הופכים את העוגות ומגישים, הכי טעים עם כדור של גלידה טובה.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com