בשקט בשקט (כי רעש יש לנו מספיק גם בלי זה) ימלאו מחר, ז' במרחשוון, שנתיים לבחירות שבהן גוש הימין־חרדים זכה להישג היסטורי של 64 מנדטים, והקים ממשלת ימין מלא מלא מלא דברים יש להגיד על זה. נראה כאילו זה היה לפני המון זמן, למרות שתכל'ס עברו רק שנתיים.
אז מה דעתי על הממשלה אחרי שנתיים, אתם שואלים? טוב, אני יודע, אתם לא שואלים. אבל אני בכל זאת אענה. וכמו כל דבר, גם את התשובה הזאת אני הולך לחלק לשלושה חלקים: הרצוי, המצוי והחצוי.
הרצוי
לא יודע מה איתכם, אני גם לפני שנתיים לא התלהבתי מממשלת "ימין על מלא", ולא רק בגלל שהיה ברור שהחבר'ה הטובים מהשמאל לא ייתנו לה אפילו דקה אחת של חסד. במשך שנים התלוננו על נתניהו שתמיד צירף לממשלות שלו גורם בלתי ימני בעליל, כדי שבכל פעם שישאלו אותו למה הוא לא מחיל ריבונות ביו"ש ודוחף שינויים במערכת המשפט, הוא יוכל להגיד: "מה אני יכול לעשות, כחלון/אהוד ברק/יאיר לפיד/ציפי לבני לא נותנים לי".
אז עכשיו יש ממשלת מלא מלא ובאמת אין יותר תירוצים, רק יואב גלנט. וממשל אמריקני שיושב לנו על הווריד. ואנרכיה. ממשלות אידאולוגיות צרות זה נחמד, אבל לא באמת עובד. זה לא הצליח לשמיר ב־1990, לא לרבין ב־93' וגם לא לבנט־לפיד ב־2021. גם הממשלה הזאת תצליח כנראה לסחוב עוד כמה חודשים, אולי אפילו שנה, אבל שינויים גדולים היא לא מצליחה לעשות. בטח לא ברמה שציפו ממנה.
לא, קואליציה צרה שכל הזמן צריכה לרצות טרמפיסטים פוליטיים כמו מאי גולן או ג'ידא רינאוי זועבי זה לא טוב. עוד יותר לא טוב שחצי עם מרגיש שהממשלה מצפצפת עליו ופועלת נגדו. הכי טוב היה אילו הפוליטיקאים היו יודעים לשים בצד את השנאות הקטנות והאגו הגדול, מקימים ממשלה רחבה ועובדים ביחד למען המדינה והציבורים השונים ששלחו אותם. וזאבים היו גרים באחווה עם כבשים, חדי קרן היו מרחפים באוויר ועיתון הארץ היה הופך לפרו־ישראלי. בקיצור, זה כנראה לא עומד לקרות, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אבל זה המצב הרצוי. וזה קרה פעם, בשנות ה־80, כששתי המפלגות הגדולות הצליחו להתגבר על השנאה והקימו יחד ממשלת אחדות שבה כולם חיו בשלום ובאור, ורק פעם או פעמיים ביום ניסו לפשוט זה לזה את העור. אבל הממשלה ההיא הצליחה בכל זאת לעשות שלושה דברים חשובים: היא הצילה את המדינה מאינפלציה מפלצתית, סיימה את המלחמה הראשונה בלבנון, והכי לא ייאמן – הצליחה להדיח את היועץ המשפטי לממשלה.
המצוי
כמו קמח מלא, גם ימין מלא־מלא עלול להיות עמוס מדי. להגנתה של הממשלה צריך לומר שכבר שלמחרת הבחירות התכנסו גורמים רבי השפעה וכסף (רמז: לא מהימין) ודנו בדרכים להפיל את הממשלה שעוד לא קמה בדרכים דמוקרטיות טהורות, קרי חסימות כבישים, התנפלויות על שרים וחברי כנסת, מרד אלים ופנייה נרגשת לעולם הנאור שיוציא את ישראל אל מחוץ לחוק. הרפורמה המשפטית, החטופים, גיוס חרדים, הכול רק כותרות זמניות שנועדו להסתיר את הסיבה האמיתית למרד: ממשלות מחליפים בקלפי. את השמאל לא מחליפים לעולם.
מה עוד שהממשלה הזאת הצילה אותנו מממשלת השינוי־שיפוי־שיסוי הקודמת שכונתה באירוניה "ממשלת אחדות", אולי בגלל שהיא באמת השתרעה על פני קשת פוליטית רחבה מרע"ם והתנועה האסלאמית, בואכה מרצ וחסידי שלום עכשיו, ועד ליברמן שהבטיח לחסל את הנייה ובנט שהבטיח לא להקים ממשלה עם השמאל, אבל לא הבטיח לקיים. אחרי ממשלת הבלהות ההיא, כל ממשלה היא רווח והצלה. אני מעדיף אלף אמירות יהירות של גולדקנופף החוצפן, ולא חיוך אחד של מנסור עבאס המאמי שמעביר כספי מדינה לעמותות שקשורות לחמאס.
ובואו לא נשכח שהסיבה האמיתית להקמת ממשלת המלא־מלא ימין היא החרם על נתניהו ו"הביביסטים". זה לא שנתניהו התאהב בבן גביר. פשוט לא הייתה לו ברירה.
אז לא, זו לא ממשלת חלומות. ורמז מטרים לכך קיבלנו עוד בתחילת הדרך, כשהשותפים ההו כה טבעיים נזקקו לחודשיים (!) כדי להקים את הממשלה, כי אפילו הם היו עסוקים במריבות פנימיות וכיפופי ידיים עד שהגיעו להסכמים קואליציוניים מוזרים למדי. ואנחנו, מה בסך הכול ביקשנו – ממשלה חרוצה ויעילה שתוביל מדיניות ימין, ואם אפשר אז גם שתעבוד למעננו.
האם זה מה שקרה? פה אני חצוי.
החצוי
מצד אחד, הממשלה הזאת ניסתה להוביל רפורמה משפטית חשובה מאין כמוה. מצד שני היא עשתה את זה כמו פיל בחנות חרסינה. כמו גבר שאומר לאשתו שהיא השמינה. כמו שנפתלי בנט מנסה לשכנע להצביע לימינה. זה היה מהיר מדי, חריף מדי ובלי שום הסברה שתאזן, ולו במעט, את התעמולה האלימה של הקפלניסטים.
מצד אחד אבו־מאזן הפסיק להיות אורח הכבוד של בני גנץ וחזר להיות כלום ושום דבר. מצד שני הממשלה הזאת לא העזה לפנות אוהל שחיזבאללה הקים בשטחנו. אגב, מה שלום חאן אל־אחמר?
מצד אחד הפסקנו להגיד אמן לכל גחמה של האיחוד האירופי. מצד שני אי אפשר להתכחש לכך שהאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה התרחש במשמרת של הממשלה הזאת.
מצד אחד אנחנו במלחמה וזה עומס כלכלי מטורף. מצד שני לא נראה שהממשלה הזאת יודעת להוביל מדיניות כלכלית אחראית שתחזיר אותנו לצמיחה.
מצד אחד אפשר לדמיין בחלחלה איך ממשלת שמאל הייתה מנהלת את המלחמה. מצד שני המלחמה מתנהלת בעצלתיים כבר יותר משנה, ועדיין לא ברור לאן כל זה הולך.
מצד אחד גם ממשלת בנט־לפיד לא התקדמה אפילו סנטימטר לקראת שיפור הנשיאה בנטל. מצד שני זה לא פוטר את הממשלה הנוכחית מצעדים אמיתיים להקלת העומס הבלתי אפשרי על הציבור המשרת. וגם ההצהרות הלוחמניות של מנהיגי הציבור החרדי לא ממש עוזרות פה.
אז אני חצוי. מצד אחד אני רוצה ממשלה רחבה שתייצג כמה שיותר חלקים מהעם. מצד שני אני יודע שמפלגות האופוזיציה ישמחו מאוד להקים ממשלת אחדות רחבה, רק בלי הבן־גבירים והסמוטריצ'ים והביביסטים והחרד"לים המשיחיים וכל הכינויים הלבביים האלה שבצד השני נורא אוהבים להרעיף עלינו.
מצד אחד אני לא מוכן יותר למצב בו החרדים גם שולחים אותי להילחם לבד וגם דורשים ממני לשלם להם. מצד שני אין ספק שממשלת שמאל תעדיף את החרדים המתונים על פני "המשיחיים האלה" שאומנם נכונים תמיד לכל אתגר ומשימה, אבל צריך לעשות איתם פשרות אידאולוגיות.
אז כן – אני רוצה את הרצוי, ממצה את המצוי, אבל בלב אני חצוי. לפני שנתיים, בז' במרחשוון, ביקשנו גשם והצלחה פוליטית. מאז, ברוך ה', באמת ירדו הרבה גשמי ברכה. אבל מבחינה פוליטית אנחנו בעיצומו של המבול.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com