עת לכל חפץ

הכול התחיל כשהחלטנו שארון המשחקים של הילדים עמוס מדי ושאם אף אחד בבית הזה לא שיחק בדומינו ראלי עד עכשיו, כנראה שזה כבר לא יקרה. כמובן שכשהחלטנו על דילול הארון פתאום התעוררו היעקבינים הקטנים בטענה ש"דומינו ראלי זה המשחק הכי שווה שיש לנו". את העובדה שהמשחק הפייבוריט הזה עדיין חתום בניילון המקור היה להם קצת יותר קשה להסביר. אחרי משא ומתן הוסכם שנשאיר את הדומינו ונוציא את "נחש מי" ושני פאזלים עייפים של שניים ממטוסי העל הפחות אטרקטיביים. אם אינני טועה מדובר היה במטוס הרטרו הישן אלברט האגדי ובעייזר מטוס המסרשמיט. אל תתפסו אותי במילה.

להשליך את המשחקים כמובן שלא התכוונו. אצלנו בשכונה מוסרים דברים באמצעות קבוצת הווטסאפ. כל תושב שברשותו רהיט, בגד או משחק שאינו חפץ בהם יותר, מפרסם אותם בקבוצה ותוך חמש שניות החפץ מוצא לו בעלים חדשים.

אז פרסמנו. וחיכינו.

וחיכינו וחיכינו.

לא היו קופצים על המציאה. עזבו קופצים, לא היו גם סתם פוסעים בשלווה על המציאה. קדחת.

בסדר, חשבנו לעצמנו, סוף סוף מסרשמיט בשם עייזר זו באמת לא אטרקציה כזו גדולה, מה גם שהדעות שלו על מקומה של האישה בצה"ל לא התיישנו יפה. אז זרקנו את המשחקים לפח, כנראה שלכול זמן ועת והמשחקים שלנו פשוט החמיצו את השעה.

חודש מאוחר יותר היעקבינית החליטה שהתמונה היפה שהייתה תלויה בביתנו מאז שנת נישואינו הראשונה "עשתה את שלה" וש"אפשר להחליף אותה במשהו קצת יותר עכשווי".

מדובר בתמונה שרכשנו בסכום נאה, ובה ציפורים יפות שיושבות על חבל דק. תמונה מיוחדת, מאיפה שלא מסתכלים עליה העיניים של הציפורים לא עוקבות אחריך. ציפורים ענייניות, שלא דוחפות את האף. פרסמנו בקבוצה תוך כדי שאנחנו מוחקים הודעות ישנות מהמכשיר כדי לעשות מקום לשטף הפניות שציפינו לו.

תשמעו, איזו דממה חטפנו. כלום ושום דבר.

לא רק שלא היו פניות, אף אחד מהתושבים גם לא כתב שום דבר אחרינו. כאילו השכונה כולה סיכמה עם עצמה להשאיר את התמונה ששלחנו מיותמת ומיובשת למען יראו ויבושו.

זה כבר התחיל להיות אישי. הרי רק אתמול שלמה השכן פרסם ספל סדוק עם סמל של בנק איגוד זב"ל (זכר בנק לברכה) והוא נחטף תוך דקה.

במחילה, אנשים בשכונה הזאת לא באמת יודעים מה הם לוקחים, הם רואים למסירה והם קופצים. נותנים לך תיקח. הכי יהודי, הכי אנחנו. אבל כשזה מגיע לחפצים שלי פתאום כולם נהיו לי אוצרים של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. פיקי פיקי.

היעקבינית טענה שאני מגזים, שלא באמת לוקחים כל דבר ושהגיוני שלא כולם צריכים פתאום תמונה של ציפורים, יפות ככל שיהיו.

אבל אז הגיעה הפרשייה עם הספה.

אחרי עשר שנים יפות עם אותה ספה חמימה ומשפחתית החלטנו שאפשר כבר להשתדרג ורכשנו לנו ספה חדשה יחד עם שתי כורסאות. תודה, בקרוב אצלכם.

אמרתי לאשתי שאני את הספה הישנה לא מפרסם בקבוצה השכונתית. שבעתי עלבונות ויהודי צריך לדעת מתי לחוס על שארית ביטחונו העצמי (גם גוי צריך לדעת, אגב, אבל להם יש את הסטיריקנים שלהם). אשתי התעקשה שיהיה בסדר ושמלא אנשים ירצו ספה כמו שלנו. וזו באמת ספה כיפית. ספת ריש עם שזלונג, לא סתם.

אז פרסמנו.

תשמעו, אני חושב שהמניה של חברת ווטסאפ איבדה משהו כמו שניים וחצי אחוזים ביממה הזאת כי נפח הפעילות בווטסאפ השכונתי שלנו צנח לרמות שבהן הוא נמצא רק בשבתות וימים טובים.

לכמה רגעים חשבתי שאולי יש איזו בעיה טכנית שמונעת מהתמונות שלנו להתפרסם בקבוצה, אבל אחרי יומיים אחד החברים שלח לי הודעה בפרטי: "רציתי לדבר על הספה". התלהבתי. "אם תוכלו למחוק את התמונה מהקבוצה, זה פשוט כואב בעין", הוא המשיך. וזה מגיע מבנאדם שקפץ על ההזדמנות לקחת סחבה משומשת של ספונג'ה שהייתה למסירה. אבל ממני גם כליה הוא לא ייקח.

היעקבינית המשיכה לטעון שזה לא אישי ושפשוט צריך לשווק את הספה קצת יותר טוב.

אז צילמתי את הספה שוב, הפעם ניקיתי אותה טוב טוב, הבאתי תאורה חמה כדי לשוות לה מראה משפחתי יותר ולסיום העמדתי לידה את ארבעת הילדים כשהם מחזיקים את השלט "אבא ואמא מעולם לא הרשו לנו לגעת בספה הזאת ולכן אין חשש למצוא בה שאריות וופלים או כתם של קטנים להבדיל". זה היה שלט גדול.

פרסמתי את התמונה שוב בקבוצה, הפעם בתוספת כיתוב מפורט יותר: "למסירה, ספת ריש. נרכשה לפני עשור ונשמרה בניילון המקורי שלה עד השבוע שעבר ממש. ישבנו עליה פעמיים, פעם אחת כשבדקנו אותה ועוד פעם אחת כשהחלקתי על מכונית צעצוע והיא בלמה את נפילתי. נמסרת כעת בחינם כי אנחנו מרגישים שהיא יותר מדי טובה בשבילנו. היא תזכורת כואבת לכמה רחוקים אנחנו ממימוש הפוטנציאל שלנו כזוג שראוי לספה טובה כזאת. כל הקודם זוכה". קליק, פורסם.

חיכיתי אולי שלושים שניות וקפצה הודעה בקבוצה: "תזכורת מחר מנחה ב־14:30 אצל הספרדים".

ואללה יופי אדון עובדיה, עכשיו אף אחד לא יראה את הספה שלנו. כתבתי לו בפרטי שימחק, אבל הוא הסביר שהוא כתב את ההודעה הזאת בכוונה כדי למנוע מאיתנו מבוכה נוספת (ושאין בכלל מנחה בשתיים וחצי).

זה היה הקש האחרון. בישרתי ליעקבינית שהיא יכולה לפרש את השכונה הזאת איך שבא לה, אבל אני סיימתי עם מסכת ההשפלות. העמסתי את הספה על האוטו והנחתי אותה מעדנות בפינת איסוף האשפה. לא רוצים, לא צריך.

שלושה שבועות אחרי זה אני נכנס לבית של אחד מתושבי השכונה רק כדי לגלות את הספה שלי מעטרת את סלונו היפה.

"מאיפה זה?" התפלאתי.

"שלמה השכן מצא את זה באשפה", הוא הסביר.

"אהההה, אז כשהוא מסר לך את זה פתאום הסכמת לקחת!" אמרתי בעצבים.

"לא לא, חס וחלילה, הבנת לא נכון. שלמה לא מסר את הספה", הוא ניסה להרגיע.

"אז מה כן?"

"הוא רצה עליה 500 שקל", חייך המנוול, "אבל בשביל ספה כזאת זה מחיר מציאה".

עלק לא אישי.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com