אינני יודע אם בשל היותי סופר או בשל הטור כאן בעיתון, אבל אחת לכמה זמן שולחים לי מאגודת הסופרים איזו עצומה מזועזעת עם חתימות של מאות סופרים ומשוררים ישראלים שמזדעקים על הדבר הבא שמאיים על הדמוקרטיה שלנו. זה התחיל בימי הרפורמה ונמשך אל תוך המלחמה. לרוב אני פשוט מתעלם או מוחק. לא יודע מה קרה לי שהפעם, כשקיבלתי את העצומה נגד החוק המוצע לפסול אישים או מפלגות התומכים בטרור מלרוץ לכנסת, השבתי תשובה. אולי היה זה הפתיח המשעשע: "אנו, סופרות וסופרי ישראל, מזהירות: תיקון חוק הבחירות לכנסת הופך את ישראל לדיקטטורה". תסמכו על הסופרים והסופרות שהם מכירים מצוין את כללי הדקדוק העברי באשר ללשון זכר ונקבה ושיש מספיק עורכים לשוניים בקרב החותמים, זו לא טעות. אולי היה זה התוכן הכל כך בטוח בעצמו, אין לדעת. מה שבטוח, שהשבתי ב"השב" ולא ידעתי שהפורמט בנוי כך שתגובתי תגיע לכל הנמענים. הנה מה שכתבתי:
"כשכל הסופרים והמשוררים שרים בקביעות את אותו שיר ובאותה מנגינה, אני שואל את עצמי שאלה: אולי האומנות, שתפקידה היה תמיד לחשוב מחוץ לקופסה, יצרה קופסה משל עצמה שכל מי שחושב אחרת ממנה אינו חלק מהמילייה? אולי כשכולם חושבים את אותו הדבר בדיוק, לא כולם מעיזים לחשוב? עיין ערך האינטלקטואלים במערב, שמרוב מקהלה כבר לא מסוגלים להביע חמלה לנשים נפגעות הטבח, בנוגע לגברים כבר אין ציפייה. ובכלל אני שואל, אולי הצמדת התווית 'אנשי רוח' לכל מי שיודע לכתוב יפה צריכה בחינה מחדש. מי שמנו אנשי רוח יותר מבעלי מקצועות אחרים ובשם איזו רוח כולם מתיישרים?"
אני בספק גדול אם דבריי עשו רושם כלשהו ולו על סופר אחד, ובכל זאת טוב שכתבתי, מפני שבמחי מייל אחד הפכתי את יצירותיי הספרותיות שוות ערך לשיר הישראלי באירוויזיון, שגרוע ככל שיהיה - לעולם נוכל להאשים את האנטישמיות בכך שלא זכה. כך גם באשר ל'סולם גנבים' - אם לא יזכה בפרס ספרותי יוקרתי, תעמוד לי ההגנה מן הצדק: אני בטח כותב נהדר, זו סתם התנכלות פוליטית.
העדר שלנו
כמה טוב היה לי אילו יכולתי לעצור את זה כאן, לכתוב נחרצות על עדר הסופרים שמוחות נמרצות ולנוח על זרי הדפנה. אבל הסופרים אינם היחידים לחתום על עיוור ולחשוב בקופסאות. כולנו כאלה. וגם אנחנו מלאי עצומות כרימון. אמור לי איזה גוון של ציוני דתי אתה ואומר לך על מה אתה חתום. ציוני דתי רגיל? בטח חתמת על עצומה בעד גיוס חרדים. ציוני דתי חרד"לי? בטח חתמת על עצומה שבוודאי דעתנו שיש להתגייס, אלא שהעלאת הסוגיה דווקא עכשיו פוליטית ולא נועדה אלא לסדוק סדקים בממשלה הלאומית. גם אנחנו עומדים בשלשות, עדרים עדרים, לפי הדעה הנכונה שצריך לחשוב במשבצת שלנו, ואיש בל יעז לשבור את המוסכמה.
יום שלישי עכשיו, ואת השורות הללו אני כותב באיילון החסום לנוכח פיטורי גלנט. אמור לי מאיזה צד של המפה אתה ואומר לך מה אתה חושב היום על הפיטורים הללו. ובאורח משעשע למדי, אילו היה לפיד ראש הממשלה והיה מפטר שר ביטחון עם ניחוח ימני, היו אלה אנשי הימין שמזדעזעים לשמע פיטורי שר ביטחון בשעת מלחמה, והיו אלה אנשי השמאל שמסבירים שלא ייתכן לנהל מלחמה כשיש שבר אמון אדיאולוגי עמוק בין ראש הממשלה לשר הביטחון.
גם בסוגיית החטופים אנחנו מתייצבים שורות שורות ועדרים עדרים. כולם חושבים בקבוצות, כאילו שיבטו את יכולת החשיבה – אלה: כאן ועכשיו ובכל מחיר, ואלה: במלחמה עד שהצד השני ירד על ברכיו ויתחנן להחזיר. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים בעיני עצמם, וכולנו עדרים, ואיש אינו יוצא מחיקה החמים של השורה, וכולנו מקהלה.
שתי פרשיות ביטחוניות צצו השבוע בלשכת ראש הממשלה, האחת עוסקת בהדלפות והשנייה בחשד לשינוי פרוטוקולים של דיונים. ומה אתה חושב על זה? מה שאתה אמור לחשוב על פי ההשתייכות שלך. אם אתה ממחנה אחד אתה ממש לא מתפלא וככה זה כששרידות פוליטית לפני כל אינטרס לאומי, ואם אפשר לפטר שר ביטחון בשעת מלחמה אין בעיה לפטר גם ראש ממשלה. ואם אתה מהמחנה השני, מיד תאמר שזו רדיפה, רדיפה אחר רדיפה. ניסו בחירות – לא הצליחו, שרפו את איילון – לא הצליחו, תיקי האלפים – קורסים. עכשיו ממציאים פרשייה ביטחונית חמורה. אין חדש תחת השמש, אותה יועצת בשינוי אדרת. ומה משעשע, שאותם אנשים בדיוק היו מגיבים לגמרי הפוך בממשלה הקודמת.
ואני שואל את עצמי אם ממילא כולם, בכל קבוצה, חושבים בכל נושא אותו דבר, בשביל מה באו לעולם המחשבה, הספק וסימן השאלה?
תשובה. שאלה.
לפני שנים רבות זכיתי ללמוד גמרא בעיון אצל תלמיד חכם עצום וצנוע, שבשל צניעותו הרבה בוודאי אינכם מכירים אותו – הרב ישי בר־לב זצ"ל. בשיעור הראשון היינו סביבו רק שלושה תלמידים, והוא אמר לנו: "כל העולם לומדים גמרא כך: שאלה – תשובה. שאלה – תשובה. אנחנו נלמד: תשובה – שאלה. תשובה – שאלה". וכך היה. כל שיעור היה נגמר בשאלה נוקבת, אבל הרב לא ענה, הלכנו עם השאלה כמה ימים, חשבנו עליה, ואם נענתה השאלה בשיעור הבא, חזקה על הרב שסיים את השיעור בשאלה חדשה. ואני מתגעגע למישהו שילמד עם שלם ללכת קצת עם שאלה.
הישיבות הלא קדושות
לפני כמה שנים נמניתי על ארבעים ואחד המועמדים האחרונים לשמש כדיינים בבית הדין. הוזמנו לשלושה ימים בבית מלון, שם נערכו סימולציות של דיונים בבתי דין וכל אחד מאיתנו משמש לעיתים כדיין, לעיתים כטוען רבני, תובע או נתבע. הרבה דברים יפים התרחשו באותם שלושה ימים. אני אישית זכיתי לחלוק חדר עם הרב אריאל אדרי שליט"א, רבה של שכונת הר חומה בירושלים ולימים אב בית דין, ולפגוש אדם גדול מקרוב, וכל החבורה זכתה למפגש בלתי אמצעי של תלמידי חכמים מן המגזר החרדי והדתי־לאומי.
בתום שלושת הימים שאל הרב דיכובסקי, שהנהיג את החבורה: מה למדתם? מה הדבר הכי גדול שלמדתם? כמעט כל המשתתפים החרדים אמרו: למדנו שיש תורה גדולה ותלמידי חכמים מחוץ לישיבות הקדושות. הרב דיכובסקי ענה: אני יודע את זה מזמן, לכן אינני אוהב את המושג "הישיבות הקדושות", כביכול יש שאינן קדושות. אמר מישהו: אבל ככה אמרו לנו כל השנים. אמר לו הרב דיכובסקי: לפעמים כדאי לבדוק מה שאומרים.
עגיל
כשהייתי בן שמונה עשרה הייתה תופעה כזאת של גברים שהתחילו ללכת עם עגיל באוזן שמאל. בהתחלה טפטוף, אחר כך המונים. כתבתי אז:
תמיד אני חושב
על האיש הראשון,
זה שלפני כולם ענד
עגיל באוזן שמאל.
איך חשב לו מחשבות
מחוץ לקופסה,
איך נגד הזרם -
בחר ועשה.
תמיד אני חושב
מה חשב בסוף ימיו,
כשעדר חקיינים
הלך אחריו.
לתגובות: liorangelman@gmail.com