הדיון הטעון סביב חוק הגיוס מלווה לא פעם בהתבטאויות מפתיעות בחריפותן, במיוחד כשהן נשמעות מפי דוברים דתיים לאומיים המתאפיינים לרוב ברציונליות ובמתינות נאורה. להלן כמה מהן להמחשה. שיבצתי אותן ברקע בדיוני, כדי לזקק ולהבהיר את משמעותן. ואלו הציטוטים המילוליים המקוריים בתוך איורי הרקע שלי:
"החרדים האלה", אמרה הקשישה, "לא תורמים כלום למדינה, רק לוקחים". בלי משים גירדה מכיסא הגלגלים מדבקה שעליה הכיתוב "יד שרה". הכאבים השביתו אותה, אבל היא לא תיגש לניתוח בלי המלצתו של הרב פירר, ולוקח נצח להגיע אליו. "ואם הם כבר עובדים, אז רק בשחור", הרהר בעל הדירה, בעודו סופר שטרות, מוודא שיש לו מספיק במזומן כדי לשלם לטכנאי. בלי חשבונית, בטח בלי חשבונית. ככה יותר זול.
"מאיפה הרעיון הזה, בכלל, לקבל כסף על לימוד תורה?" שאל הפרופסור לתלמוד את הסטודנטים שלו באוניברסיטה. "הרי הרמב"ם אומר במפורש שאסור לחיות ככה! ועוד מהמדינה! מהמיסים שלי ושלכם!". "הכלכלה שלנו תתמוטט", ענתה המרצה הבכירה למראיין. "החרדים הם מגזר גדול ועני, שמקדש את הבורות ונמנע מלרכוש השכלה ומקצוע". אחרי הריאיון ישבה להכין את השיעור למחר. התלמידות שלה בסמינר בית יעקב השיגו באופן קבוע את התוצאה הגבוהה ביותר בארץ במבחני מועצת רואי החשבון, והיא רצתה שכך זה גם יישאר.
"היהירות שלהם", אמרה האישה לבעלה, בעודה בוחנת את דמותה בראי. "כאילו רק הם מדקדקים במצוות, רק הם דבקים בתורה... הסרט הזה בולט מדי". היא יישרה את הסרט הבהיר על מחלפות שיערה הזהוב. "אני צריכה צבע אחר. כיסוי ראש זה חשוב, אבל צריך שיהיה גם אסתטי".
"איך החרדים מרשים לעצמם לא להתגייס? להשתמט מהצלת ישראל מיד צר?" שח הרב לתלמידיו בישיבת ההסדר, ומיהר לסיים את השיעור. הייתה לו פגישת היכרות והידברות עם ראשי 'אחים לנשק', והוא חשש לאחר. אנשים כל כך איכותיים, מלח הארץ, לא נעים להגיע באיחור.
"נקצץ להם את כל הקצבאות, נבטל את כל ההטבות", אמרה הפעילה החברתית. "כשלא יהיה להם אוכל לילדים, הם כבר ירוצו ללשכת הגיוס". "אין שם עם מי לדבר", אמר מנהל ארגון השיח והגישור לאחד המנחים שלו. "הם הולכים כעדר אחרי הרבנים שלהם, שום יכולת לחשיבה עצמית. אגב, ראית מה שעמית סגל כתב בטור שלו? כל מילה, אני אומר לך". "פשוט טפילים, חיים על חלבנו ודמנו, ודואגים רק לעצמם", אמר הדוקטור להיסטוריה, חוקר האנטישמיות, לבנו. "מי צריך אותם בכלל?!"
ההתבטאויות רבות וקשות, אבל נדמה שדי במבחר הזה. הקמפיין המאורגן והממומן היטב נגד חוק הגיוס זיהה את העומס על הציבור הדתי־לאומי, ולכן הפנה אליו חלק גדול ממשאביו, אך ספק אם מוביליו שיערו אילו זרמי עומק של טינה ותיעוב יצופו על פני השטח בחסות הקריאה לצאת לעזרת ה' בגיבורים. אנשים משכילים, אידיאליסטים, עדינים ומנומסים בדרך כלל נסחפו להתלהמויות מבישות. אמירות שהיו מוגדרות בכל הקשר אחר כשיח שנאה גזעני שאינו ראוי לבוא בקהל זכו להנהוני הסכמה ממיטב בניה של הציונות הדתית. כאילו מול החרדים הכול מותר. כאילו שכחו הדוברים הזועמים שיש עוד אי אלו מצוות בתורה חוץ מעזרת ישראל מיד צר ו"לא תעמוד על דם רעך". "לא תשנא את אחיך בלבבך", למשל, או "בצדק תשפוט עמיתך". גם "ואהבת לרעך כמוך".
ויש מקום לתהות. לאן נעלמות הסובלנות, הסנגוריה וההכלה שאנחנו מפגינים בנדיבות כלפי אחינו החילוניים, כשאנחנו דנים באחינו החרדים? למה אנשים חשובים ובולטים במגזר שאחדות העם היא נר לרגליו אינם מחילים את האחדות הזאת על יהודים שומרי מצוות כמותם, שהשקפתם ותפיסתם התורנית שונה? רבים מאלו שביקרו את יוזמי הרפורמה המשפטית - על שלא היו רגישים מספיק לאליטה החילונית, על שהלכו בגדול מדי, מהר מדי, והעצימו את הפערים בעם - קוראים עכשיו "להיכנס" בחרדים, ללמד אותם לקח, לכפות עליהם בכוח לשנות את דרכם.
השניות הזאת, שלא להשתמש בהגדרה חריפה יותר, היא סוגיה הראויה למחקר פסיכולוגי וסוציולוגי, אבל לא צריך לחכות לממצאי המחקר כדי להנמיך את הטונים. ראוי כבר עכשיו לרסן את הכעס והבוטות, להפסיק עם ההכללות השטחיות, להתנער מהניכור ומהזלזול, ולהתחיל להתייחס בכבוד ובאהבה גם ליהודים שחושבים אחרת מאיתנו. אחרי הכול, אהבת ישראל ואחדות העם הן ערכי יסוד, גם כשמדובר בחרדים.