פסק הדין של מאסר בפועל שהושת על שפי פז, בין היתר על ריסוס גרפיטי, עורר סערה ציבורית. מאות אירועים מתועדים של חסימות כבישים, הצתות וריסוס כתובות בעת המאבק נגד הרפורמה המשפטית, העלו עננה של פגיעה בצדק מעל פסק הדין.
קיימת תחושה רחבה כי זהותה הפוליטית ותפיסת עולמה של פז הן אלה שעמדו למשפט, ולא מעשה העבירה - יהא אשר יהא.
אף שהתיק שפז נשפטה בו הכיל מרכיבי מחאה נוספים בנוסף לגרפיטי, בחינה של תיק נוסף שפז מואשמת בו מחדדת את תחושת האכיפה הבררנית. מדובר על אירוע של ריסוס גרפיטי במשרדי האיחוד האירופי. על פי כתב האישום, שפי הגיעה עם נאשמים נוספים, בתיאום מראש, למשרד האיחוד האירופי ברמת גן, והם התיזו צבע על דלת המשרד, ריססו כתובות, הדביקו תמונות וגרמו נזק למקום, במסגרת מחאה חברתית נגד מדיניות האיחוד האירופי בישראל.
כאשר פרקליטה של פז הציג בפני בית המשפט טענה על אכיפה בררנית, דחה בית המשפט את טענתו בעיקר מהטעמים הבאים:
"במקרה שלפניי הצטברו מספר נתונים שנוטלים מטיעון ההגנה את עוקצו: א. על פי כתב האישום, מדובר באירוע יזום ומתוכנן. ב. באירוע חברו יחדיו שלושה מעורבים וביצעו את המעשים בצוותא חדא. ג. קיימת מידה רבה של תעוזה והתרסה בהחלטת הנאשמים לתעד עצמם בזמן ביצוע העבירות ואף להקריא הצהרה פוליטית מיד לאחר מכן. לכאורה, יש בכך משום זלזול בערך שלטון החוק. ד. עצם הפגיעה במבנה המיועד לשימוש ציבור בלתי מוגדר, אף היא מעצימה את הפגיעה בשלטון החוק. במקרה המסוים, מדובר במבנה השייך לאיחוד האירופי ולכן קיימת פגיעה ביחסים שבין המדינה לבין מוסדות בין־לאומיים הפועלים בתוכה, על הכרוך בכך. ה. הנאשמים, כך לפי כתב האישום, נתפסו בכף, בעיצומו של האירוע הפלילי. מבלי לטעת מסמרות, קיימת תשתית ראייתית בעוצמה לא מבוטלת, והכול לכאורה כמובן".
לאור טענות השופט, נשווה את המקרה של פז למקרה אחר.
האירוע התרחש במהלך הפגנה בלתי חוקית של מתנגדי הרפורמה המשפטית מול בית הדין הרבני בתל אביב, שבשלב מסוים הפכה להיות אלימה. במהלך הפגנה זו ניסו מפגינים לפגוע ולפרוץ את שערי בית הדין, אשר ננעלו מאימת המפגינים, וכן הכו בחלונות בית הדין וניסו לשבור אותם. המפגינים גם סגרו את השיבר של הבניין ומנעו את זרימת המים לבניין בית הדין. ההפגנה כללה אף איומים על בית הדין ועל יושביו, ולדוגמה אחד מהמפגינים איים ואמר לשוטר שהיה במקום 'שהם יפוצצו את בית הדין'. במהלך ההפגנה, מפגינה ניגשה אל חזית בניין בית הדין בתל אביב וריססה עליו בצבע אדום את המילה: "בושה". החשודה עצמה, כאשר עוכבה על ידי שוטר, איימה שתפגע בבית הדין. עקב האיומים במסגרת הפגנה אלימה זו והחשש לשלומם של הדיינים, דייני בית הדין הרבני בתל אביב – שלעניין זה מכהנים כשופטים לכל דבר ועניין – נאלצו לצאת מבניין בית הדין תחת אבטחה משטרתית. מעשיה של המפגינה תועדו על ידי מצלמות. הכול כמובן לכאורה.
נבחן את המקרה לאור העקרונות שהציב השופט: א. אירוע יזום ומתוכנן. ב. המרססת היא חלק מקבוצת מפגינים. ג. הריסוס נעשה בצורה גלויה, בתעוזה תוך הצדקת מעשיה והוספה עליהם גם כשכבר נתפסה. ד. מדובר במבנה שאומנם הפגיעה בו אינה פוגעת ביחסים הבין־לאומיים, אבל הוא אינו מבנה רגיל, אלא אחד מסמלי השלטון של מדינת ישראל בהיותו חלק מהרשות השופטת. ה. קיימת תשתית ראייתית לכאורה על ידי צילום האירוע. אם כך היינו מצפים שבמקרה מקביל שכזה התוצאה תהיה דומה. לכל הפחות יוגש כתב אישום ויתנהל משפט.
ומה קרה בפועל?
אחראי הביטחון של בתי הדין הרבניים הגיש תלונה על האירוע. פחות מחמישה חודשים אחרי האירוע הודיעה פרקליטות מחוז תל אביב כי החליטה לסגור את תיק החקירה שנפתח, ולא לחקור את החשודה, ועל אחת כמה וכמה שלא להעמידה לדין. "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להמשך החקירה או העמדה לדין, שכן מדובר בעניין אשר ההליך הפלילי אינו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו" – נימקה הפרקליטות.
בתגובה להחלטת הפרקליטות, שלחה הלשכה המשפטית של הנהלת בתי הדין הרבניים ערער, שעיקרי טיעוניו המשפטיים היו כדלהלן : האם ריסוס כתובת המחאה על קיר חזית בית הדין אינו מהווה עבירה לפי חוק העונשין, הקובע כי: "הכותב, מצייר, משרטט או חורת על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו - מאסר שנה אחת"?! האם אין במעשה זה משום עבירה על פי חוק העונשין, לפיו: "ההורס נכס או פוגע במזיד ושלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר"?! האם יש ספק כי ההפגנה שנערכה והפגיעה שנעשתה במסגרתה היו "התקהלות אסורה" לפי חוק העונשין?! האם איום לפגוע בבית הדין אין בו משום עבירה לחוק העונשין, לפיו "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים"?! וזאת במיוחד כאשר מדובר באיומים על עובדי ציבור ונושאי משרה שיפוטית! האם לא ברור שהיה במעשה האמור במסגרת ההפגנה האסורה והאלימה משום התנהגות "במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום" על פי חוק העונשין?
לאור כל האמור ביקשה הלשכה המשפטית של בתי הדין הרבניים מפרקליט המדינה להורות על פתיחת תיק החקירה נגד החשודה והגשת כתב אישום מתאים, ההולם את חומרת המעשה.
ומה הייתה תגובת הפרקליטות? אף שחלפו יותר משבעה חודשים מאז בקשת הערער, לא התקבלה תשובה בבתי הדין על בקשת הערער.
יודגש כי אף שהפרקליטות ניסתה להיאחז בטיעון כי בבית הדין הרבני היה מדובר בריסוס צבע שנוקה מיד לאחר מכן ולא נגרם נזק משמעותי למבנה או הרכוש, טיעון זה לא עומד במבחן המציאות, שכן הרי זה בדיוק מה שהיה גם במשרדי האיחוד האירופי, מדובר בריסוס שנוקה לאחר מכן ולא גרם נזק משמעותי למקרקעין.
מעבר לטיעוני האכיפה הבררנית, עולה לכאורה החשש כי החלטת הפרקליטות נובעת מ'רוח המפקד' הנושבת במסדרונות מערכת המשפט הישראלית ובראשה בית המשפט העליון, שבמשך עשרות שנים פועל במודעות ובכוונת מכוון לצמצם בכוחם ובתחומי סמכותם של בתי הדין הרבניים. ממחקר מקיף שערך מרכז יכין למחקרים אסטרטגיים לאומיים, עולה כי בית המשפט העליון פעל פעמים רבות בניגוד לעמדת המחוקק, ובניגוד להסכמות שעמדו בבסיס הקמת מדינת ישראל ביחס לעצמאות בתי הדין הרבניים. ייתכן כי הפרקליטות נהגה כאן בהתאם לרוח זו.
אולם רושם האכיפה הבררנית לא מסתיים כאן.
בהמשך לכתוב כאן ובאופן עצמאי, שלח ארגון 'תורת המדינה' בקשת חופש מידע אל פרקליטות מחוז מרכז ומחוז תל אביב ביחס לעבירות שונות, המקבילות לכאורה לעבירות אפשריות של המפגינים מול בתי הדין הרבניים. בקשת חופש המידע עסקה בבקשת נתונים על עבירות בגין התקהלות אסורה, בעבירות בגין התנהגות במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום, ובעבירות בגין השחתת פני מקרקעין. הבקשה עסקה בהיקף התיקים שנפתחו, בהיקף התיקים שנסגרו, בפילוח עילות סגירת התיק, בהיקף התיקים שהבשילו להגשת כתב אישום ובפרק הזמן המהיר ביותר לסגירת תיק שנפתח, כל זאת ביחס לשנים 2024-2021.
נתונים אלו יכולים לשמש לביצוע מעקב מבוסס נתונים על מדיניות מערכת המשפט במקרים אלו ולבסס או להפריך תחושות על בסיס אמפירי. אף שעל פי החוק, הזמן המקסימלי להצגת מידע מבוקש עומד על 120 ימים, ולמרות תזכורות חוזרות ונשנות, 120 הימים חלפו עברו להם לבלי שוב, ותשובה אין.
ונשאר רק לשאול: האם זו הדרך של מערכת המשפט להגביר את האמון הציבורי בה?
הכותבים הם ראש מכון 'תורת המדינה' וראש בית המדרש תורת המדינה ומנהלי תחומים במרכז יכין