עוד בראשית דרכו, בטרם ידע שמגמת פניו לארץ-ישראל, לימדנו אברם-אבינו, אבי האומה, לדעת מהו רצון ה', וזאת בשלשה תחומים שונים: מסירות נפש, מוסד המשפחה וגיור כהלכה.
רצון ה' למסירות נפש של בניו - 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. אומר הרמב"ן, שיקשה על אדם לעזוב את הארץ אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כששם כל בית אביו. לכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכול לאהבתו של הקב"ה.
יציאת אברהם מאור-כשדים, ארצו ומולדתו, הייתה בחינת סור מרע, לסור מסביבת עובדי עבודה-זרה. ולשם כך, הגם שאביו יוצא עמו לחרן, ידע כי עליו להתרחק גם מבית אביו, שהיה כידוע מוכר פסלים, ולהמשיך להיכן שיורה לו אלוקים - 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. אומר הרמב"ן: היה אברם נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד הרגע שבא אל ארץ כנען, בה אמר לו הקב"ה: 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת', [בראשית יב',יז'], ברגע זה נתקיים דבר ה', 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'.
היציאה מאור-כשדים הייתה אכן בציווי הבורא, אך היציאה מתפיסת העולם ששרתה באור-כשדים, עולם של עובדי עבודה-זרה, הייתה של אברם בעצמו מרגע שהכיר את בוראו והבין את רצונו יתברך. אברם לא רק הכיר וידע מהו רצון ה', אלא אף נתן לעולם כולו שיעור ראשון במסירות נפש, משנזרק על ידי נמרוד לכבשן האש, כשהוא דבק באמונתו למרות שהוא במיעוט קטנטן. אברם העברי, כל העולם מעבר מזה, ואברם מעבר מזה.
שיעור זה של מסירות נפש לימדנו אברהם שוב בפרשתנו כשבא הפליט, הוא עוג מלך הבשן, והודיע לאברהם שלוט אחיינו נחטף ונשבה. מיד 'וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן'. מיד יצא עם חניכיו, ללא כל היסוס, תוך דבקות במשימה - מלחמה נגד מלכים הגם שהיו גדולים וחזקים הימנו להצלת לוט. בתחבולות עשה מלחמה, מתוך הקרבה ומסירות נפש ועמידה ביעד. מסירות נפש לאחיין שקיימת בחז"ל טרוניה קשה כלפיו, כיצד זה עזב את דודו הנעלה, אברהם-אבינו, וירד סדומה, מקום רשעים וחטאים. למרות זאת אברהם לא היסס ונירתם להצילו מיד צר, בהבינו שזהו רצון ה'.
ובפרשה הבאה, בפרשת וירא, ילמדנו שוב, שיעור ענק במסירות נפש ובכך לעשות את רצון ה', וזאת בעקידת יצחק בנו. שיעור לדורי דורות.
זכורני היטב כיצד ביום האחרון למלחמת יום-הכיפורים בחזית הדרום, בכ"ח בתשרי, הודיעוני שגם החברותא שלי, משה יחיאל כהן הי"ד, מסר נפשו על קידוש ה' ונהרג זה עתה בקרב, לא רחוק ממני, בק"מ ה 101 של כביש סואץ-קהיר. התיישבתי לי על אחת מאבני המקום, ובעיניים דומעות פתחתי את סידורי, ונשאתי את תפילת השחר: ריבון כל העולמים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים...הלא כל הגיבורים כאין לפניך... אבל אנחנו עמך בני אברהם אוהבך, שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו, שנעקד על גבי המזבח... הרהרתי רבות בעקידת יצחק, והמשכתי, 'אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', תוך כיסוי העיניים. וכל כך למה? כי שם הוויה מסמל את מידת הרחמים, ואילו השם אלוקים מסמל את מידת הדין. בכיסוי העיניים מבקשים אנו לומר, שהכול מאיתו יתברך, וזהו רצונו. ועוד המשכתי, 'ואהבת את ה'... בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך... ברוך המקדש את שמו ברבים. כזו הייתה מסירות הנפש שלימדנו והטמיע בנו אברהם-אבינו בתשל"ד, כך גם היה בתשפ"ד וכך בכל מוסרי הנפש לאורך הדורות, ובהם אהובנו רס"ן נתנאל הרשקוביץ וחבריו הי"ד שמסרו נפשם בלחימה בג'בליה בערב יום כיפורים זה.
לאחרונה הייתי בניחום אבלים אצל ת"ח מובהק אשר סיפר שאמרו לו תלמידיו, שליבם בעת הזאת זועק שלא נכון הוא שאחינו יצאו למלחמה ואנחנו נשב פה, וביקשו שיורה להם רבם כיצד לנהוג. ענה להם הרב, שיש צורך שהשכל יגבר על רגשי הלב... ותמהתי, וכי אברהם אבינו, כשהריק את חניכיו ויצא להילחם פעל רק לפי רגש הלב?! וכי מצד העיון השכלי כה פשוט שלא נכון ואין צד האומר שיש להיחלץ חושים במלחמת מצווה?! ובפרט כשהצורך בהרחבת שורות הלוחמים זועק לשמים?! ובנוסף כשנשות לוחמים כה רבות מזה למעלה משנה נושאות לבדן בעול הטיפול בילדיהם ובשאר צרכי הבית. אתמהא.
רצון ה' בקיום מוסד המשפחה- מלבד מסירות נפש לימדנו אברם-אבינו עם שמיעת דבר ה' 'לך לך', שחשיבות מוסד המשפחה, היא רצון ה' יתברך. חשיבות שבשל העדרה והיות אנדרלמוסיה בעניין זה אף אצל החיות, שהיו נזקקים לשאינן מינן, הביא הבורא מבול על הארץ, עיוות שיתוקן על ידי נח. בכניסתו לתיבה מצווהו ה', 'בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה' ... 'מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ואכן, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה. הדבר מודגש שוב בהמשך ב'ְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. כך בכניסה וכך גם ביציאה מן התיבה: 'צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. חזור והדגש, כי זהו תיקון העולם, אחר קלקול מוסד המשפחה לפני המבול, בניגוד רצון ה'. זאת הבין אברם היטב, שהרי הגם שנצטווה רק הוא לבדו לצאת מאור כשדים 'לֶךְ לְךָ ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', בכל זאת, וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו...וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן...'.
אין אברם יוצא לבדו למלא את שליחות הבורא, ברור לו שהשליחות הינה של המשפחה כולה. ולא על חשבון פירוקה חלילה. בכך מלמדנו אברם שהגרעין המשפחתי הוא אחד מאבני הבניין ואבני היסוד של עם ישראל. עד כדי כך שלימים נתקנה בהם בלעם נביא אומות העולם, ואמר 'מה טובו אהליך יעקב. טוב במיוחדות ובצניעות , שלא היו פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה. יחסי המשפחה אף מקשרים את הדור הקודם עם הדור הבא, וזוהי גם סיבת בחירת ה' באברהם כאבי האומה הישראלית, כמפורש בפסוק 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. [בראשית י"ח, יט]. 'כִּי יְדַעְתִּיו - לשון חיבה כמו 'מוֹדַע לְאִישָׁהּ'] רות ב[ . או כפרוש רבנו בחיי, 'כִּי יְדַעְתִּיו', לשון גדולה ומעלה, מלשון 'מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ, בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ', [תהלים קמד]. ועל פי הפשט, הבחירה נבעה, אפוא, מהידיעה שאברהם ידאג להעביר את המסורת לדורות הבאים, בניגוד לכל הפועלים בימינו להדירה.
ועוד למדנו מאברם שרצון ה' בגיור נפשות ובאהבת הגר– עם קבלת הציווי 'לך לך', אברם לוקח עמו גם את כל הנפש אשר עשו בחרן. אומר שפתי חכמים, וכי עשו נפש בחרן? מכאן לומד רש"י, אברם היה מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים וכי גיור הוא בגדר עשיית נפש. אברם עוזב את אור כשדים ואח"כ את חרן כשהוא מלווה במחנה גדול של גרים, שהצטרפו אליו כמאמינים בזכותו ובזכות שרי בא-ל אחד. מאמינים הם במונותאיזם, בניגוד לשאר יושבי תבל. אברם ושרי עושים עוד ועוד נפשות מתוך הבנה שזהו רצון ה', להעביר גילולים מן הארץ ולמלא עולם במלכות ש-ד-י.
גדולי הפוסקים נחלקו האם בעליה לתורה של גר, בכתובות, בגיטין ועוד, יש לציין את שם הגר, פלוני בן 'אברהם-אבינו' או שמא להסתפק 'בן אברהם' בלבד, כדי שחלילה לא ייעלב. התורה מצוה אותנו פעמים רבות על אהבת הגר ועל הזהירות היתרה מאונאת הגר. 'כי גרים הייתם בארץ מצרים, אומר רש"י: מום שבך אל תאמר לחברך! כיון שגרים הייתם, גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות. . מאידך יש גר או גיורת אשר על הגיור גאוותם, כדברי רות לנעמי: 'עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי' [רות א,טז], וכן דברי נעמי לרות: 'יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו' [רות ב,יב].
על כל פנים, הכל מסכימים שייכתב גם ייכתב שם אברהם, כי אברהם הוא אבי האומה, הוא ראשון המגיירים, והוא הראשון שלימדנו שזהו רצון ה'. לפני תקיעת שופר אמרנו: 'נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹקים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה'. אומר המלבי"ם: נדיבי עמים נאספו, היינו שהתנדבו לגייר את עצמם, והם 'עם אלקי אברהם' שהיה ראש לגרים.
ומאבי-האומה לגאולתה. הגאולה העתידה, מסכם הרב אליעזר מלמד ב'פניני הלכה', תלויה היא בקיבוץ כל נשמות הגרים, מפני שלכל נשמה מעלה מיוחדת משלה, וכל זמן שלא נתגלה אורה המיוחד, הגאולה מתעכבת. וכפי שאמרו חכמים: 'אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף', [יבמות סב, א], שנאמר: 'כי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי'. [שעיהו נז, טז]... כל זמן שישנה נשמה של גר שעוד לא הצטרפה לישראל, אין אפשרות שאורה המיוחד יתגלה, והגאולה מתעכבת. וכפי שאמרו חכמים: 'לא היגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים', [פסחים פז, ב], שנאמר: 'וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹוהָי', [הושע ב, כה]. זאת הבין אברם עוד בהיותו באור-כשדים.
לימדנו אפוא אברהם אבינו, עוד בטרם הגיע ליעד, 'אל הארץ אשר אראך', שרצון ה' ראוי ונכון שיבוא לידי ביטוי על ידי בניו, הן במסירות נפש, הן בשמירה על מוסד המשפחה והן בצירוף גרים, מבקשי ה', אל עם ישראל.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל