"נאמנים פצעי אוהב" – כתב שלמה המלך, וכנראה ידע עד כמה... כל-כך הרבה אנשים אהובים חשים בשבועות האחרונים פצועים ופגועים מכך שחברי הכנסת בהם בחרו, שאמורים לייצג אותם בכנסת, "מנותקים" מהם, או בלשון-הזהב של גדול הכותבים שלנו, קלמן ליבסקינד "נמצאים באופסייד מושלם למתרחש... ובאופן לא-ברור, אפילו הזעם הציבורי הגדול שמבעבע בציבור שלהם לא מביא אותם לשינוי חשיבה". (אני מתייחסת לטור של קלמן, דווקא בגלל שכמו רבים אני מאד מעריכה אותו, אוהבת את הכתיבה שלו, ומרשה לעצמי לחלוק עליו מתוך הערכה ואהבה). וואוו, איזה אטומים אנחנו, באמת!
כנראה לא חווינו על בשרנו את מוראות המלחמה, ולא את עומסי המילואים המתארכים. כנראה אנחנו ישנים שנת-ישרים בלילות, הדאגה ליקירינו הלוחמים בחזיתות השונות לא טורדת את דעתנו, הנכדים שלנו לא מתגעגעים לאבות שלהם, הבנות והכלות שלנו אינן נמנות על אותן "נשים גיבורות שנאלצות לסחוב על גבן בית ומשפחה וילדים כי אבא לא בבית". כנראה שום דבר מהקשיים שעוברים על הציבור היקר שלנו, הציבור הקדוש והמסור שנושא על גבו את המלחמה ומשלם מחירים קשים ביותר למענה, שום דבר מהמחירים הללו לא מביא אותנו לידי חשיבה, שהרי אם רק היינו מואילים בטובנו לחשוב – ודאי היינו מחליטים ופועלים אחרת. מקובעים שכמונו...
מזל ששר הבטחון היוצא יואב גלנט עזר לנו קצת לחשוב, ועשה כל מה שצריך כדי להטעים אותנו את טעמו של גיוס בכפיה: גם סינדל את החקיקה כשמנע מצה"ל ומשרד הבטחון לסייע בקידומה, וגם ניסה לגייס את החרדים בכפיה. התוצאות: הרבה כותרות "גוועלד" בעיתונים, הרבה התפרעויות ברחובות, וכמעט אפס חרדים בלשכת הגיוס - לימדו אותנו מה הסיכוי להצליח בגיוס החרדים ללא חקיקה בהסכמה. "רק טיפש לומד מהנסיון, חכם לומד מהנסיון של אחרים". אז אולי לא אנחנו אלה שצריכים לחשוב מחדש?
"ותקח שרי אשת-אברם את-הגר המצרית שפחתה" - גם בפרשתנו, כמו במקומות רבים בתורה, מוצא רש"י לנכון להתעכב על מטבע-הלשון הזו המתארת, כביכול, "לקיחה" של אדם: "ותקח שרי – לקחתה בדברים: אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש זה" – הוא מבאר, ומזכיר לנו, שאין בכלל אופציה כזו "לקחת" אדם בניגוד לרצונו, כל "לקיחה" כזו היא "לקיחה בדברים", כלומר שכנוע, השפעה על רצונו הפנימי של האדם. אמת כל כך פשוטה. האם אנחנו מתעקשים לשכוח אותה?
ובכן, מסתבר שלא. לפי סקר "מקור ראשון" בנושא גיוס החרדים המתפרסם היום, 76% מהציבור הדתי-לאומי על כל גווניו סבור (בדיוק כמוני) שעל החרדים להשתתף באופן פעיל בנטל הבטחוני. אבל במענה לשאלה כיצד נכון לעשות זאת "רק 18% סבורים שהדרך הנכונה היא סנקציות כלכליות לחייבי גיוס, 44% אמרו שההצעה הנכונה היא התאמת המסגרת הצבאית לאופי ולצרכים של הציבור החרדי, 22% צידדו בהקמת ישיבות הסדר חרדיות, ו 11% תמכו בעידוד גיוס חרדים על-ידי מתן הטבות למשרתים בצה"ל". מדהים! בדיוק מה שאנחנו חושבים, פועלים ומקדמים. אופסייד כבר אמרנו?
לולי השר-לשעבר גלנט, יכולנו כבר מזמן להיות עם חוק גיוס, שאכן יאפשר לחלק מהצעירים החרדים ללמוד תורה בישיבות (נכון, לגמרי לא תואם את תפיסת עולמנו), אבל במקביל גם יאפשר לגייס באופן מיידי אלפים מהם ללחימה, כצעד ראשון הכרחי. כמה אלפים? בדיוק כמה שצה"ל מודיע שהוא מסוגל לקלוט במסגרות מתאימות, באופן שיסיר את מחסום האי-אמון מפני ה"חילון", ויאפשר לכל חייל כזה לצאת חרדי כפי שנכנס, ולהיות "שלוחה קדמית" להגעת אחיו וחבריו בעקבותיו, ולהרחבה מתמשכת של מספר המתגייסים.
אבל רגע, בעצם, אליבא דקלמן, המטרה בכלל אינה גיוס החרדים. על זה אפשר לוותר: "אין לי שום ענין בפרטי החוק שהוצע, ובשאלה אם יתגייסו 2,000 או 3,000 או 4,000" – כי באמת מה זה כבר חשוב לנצח במלחמה הרב-זירתית הזו, המלחמה הקיומית שבשביל לנצח בה השקענו מאות ימי מילואים למשפחה, השלכנו את נפשנו מנגד, קברנו את מתינו, סרבנו לעסקאות-נסיגה שאולי יכלו להשיב את חטופינו האהובים הביתה, התעמתנו עם האמריקאים, המלחמה שיצאנו אליה כדי להשיב את ישובינו, בדרום ובצפון, בבטחון למקומם - עכשיו פתאום לא חשוב לנצח בה. וגם לא להפחית מעומס ימי המילואים של אלה שכבר משרתים ו"נחנקים". 4,000 מתגייסים ביני ובינך מה היא?
לא המתגייסים החרדים חשובים, לא הגדודים והחטיבות שיקלו את הנטל ויאפשרו את הנצחון. אלא "המסר חשוב יותר מהכל... המסר האחד והיחיד... מי שמתגייס – נישא על כפיים, ומקבל את כל הפינוקים שיש למדינה להציע, מי שלא – לא מקבל כלום. איך אמר פעם ראש הממשלה: יתנו- יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו" כותב קלמן בדם-ליבו, ומוסיף: "אנחנו חייבים את זה למשרתים, למשפחותיהם, לנופלים...". לתומי חשבתי, שמה שאנחנו חייבים להם זה לנצח במלחמה עבורה מסרו את נפשם, ולא לאפשר "עוד סבב". טעות היתה בידי? קלמן, בשם ציבור רחב שדעתו הוסתה והוסטה, נוזף בי קשות: "המוני המצביעים שלכם" – הוא מודיע – "רשאים להרגיש שגנבו להם את הקול: הצבענו לציונות הדתית, ומצאנו את הפתק שלנו מייצג את יהדות התורה".
והנה, המסר הזה, שהוא "חשוב יותר מהכל", דווקא נשמע השבוע, ברור וצלול, במליאת הכנסת, ואושר שוב ושוב ושוב דווקא ע"י מי שנבחרו בקולות הציבור החרדי: שלושה חוקים עלו להצבעה ביום רביעי, כולם מטרתם דומה: לקבוע שמי שמשרת בצבא – יקבל יותר. כך הציג ח"כ אוהד טל את הצעת החוק שלו: "היא מעניקה הטבות כלכליות משמעותיות למשרתי המילואים, פטורים מתשלום אגרות וארנונה, הנחה בחשבונות חשמל, מים וביוב, השתתפות בתשלומי קייטנות, שכר דירה, ועוד". ח"כ ניסים ואטורי הסביר שהצעת החוק "עושה תיקון היסטורי בהעדפת מי שתורמים למדינה בצבא ובשירות הלאומי", וח"כ משה סעדה הסביר בפשטות: "חוק המשרת קובע את המובן מאליו: שירת – קיבלת, לא שירת – לא קיבלת". וכשח"כ בליאק מ"יש עתיד" שאל בקנטרנות: "תגיד, אתה מעריך שאייכלר יצביע בעד?" – הגיעה התשובה החיובית תוך דקות, מפי ח"כ אייכלר עצמו: "בעד!".
ולא רק הוא. כל חברי הכנסת של ש"ס ושל יהדות התורה, בזה אחר זה, נקראו בשמותיהם ואמרו במו-פיהם: "בעד" על כל שלושת החוקים, ועל כל הטקסטים המהדהדים בדיוק את המסר שקלמן הגדיר כ"חשוב יותר מהכל". ולא, אני לא מתכוונת לכתוב שהקול של מצביעי יהדות התורה "נגנב" ומייצג את הציונות הדתית. אלא שבשיח נכון, של "לקיחה בדברים", גם הנציגים של יהדות התורה וש"ס, וגם הציבור שלהם, מבינים את "המסר", ומתייצבים מאחוריו, גם בלי ש"ניכנס בהם".
ואם לא די בכך, עלה לדוכן השר משה ארבל מש"ס, וסיפר בהתרגשות כיצד ליווה בן משפחה יקר במסע כומתה של גדוד נצח יהודה. "לראות את גדוד נצח יהודה, מאה וחמישים לוחמים בני המגזר החרדי, מהמיינסטרים, כן, בני אברכים. זה היה מחזה מרחיב את הלב, מרחיב את הדעת, לחבק אותם, לחבק את המשפחות, ולראות שהדברים האלה קורים, אפשריים" – אמר בהתרגשות, והוסיף: "אנחנו נבטיח שגם בסיום שירותם הצבאי, הם ישארו חרדים, ועדין ישארו חלק בלתי נפרד מהקהילה, מהמשפחה" – זו הנקודה שחשובה לציבור החרדי, ואין סיבה שהיא לא תהיה חשובה גם לנו.
"נאמנים פצעי אוהב" – כתב שלמה המלך החכם באדם, והוסיף: "ונעתרות נשיקות שונא". לא גניבת קולות יש כאן, אלא גניבת דעת, הסתה והסטת-דעת, מודעות ענק עתירות-ממון שמשחקות בעומס-הרגשי של הציבור היקר שלנו, מספרות שקרים על תוכנו של "חוק גיוס" שבכלל עוד לא עוצב ונוסח (כי הרי הגרסה הנוכחית נכתבה בממשלת בנט-לפיד, ותואמת את המצב שלפני ה"שביעי באוקטובר", ואותה נעדכן בע"ה), מפחידות מפני גיוס של "אלפים בודדים" (להם אנו זקוקים נואשות), וזועקות "מכרתם אותנו". אנחנו לא מכרנו. יש כאן מישהו אחר עם ארנק שמוכר לוקשים. אנא, אל תקנו!
שבת שלום, יחד ננצח!