
פרשת 'לך לך' מתחילה בתיאור עשרת ניסיונותיו של אברהם.
במסכת אבות ה, ג, נאמר: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם".
קשה, הרי משנה אחת קודם לכן נכתב: "עשרה דורות, מנח ועד אברהם". ובהם אין אברהם מכונה אבינו?
הרב חיים מוולוז'ין, בחיבורו "רוח חיים" כותב:
"כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם' ולא אמר אבינו. ירצה בזה, על פי מה שכתוב (משלי, כ, ז), 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו', כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב, מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השם יתברך".
כלומר, כאשר אדם משיג מידה או מעלה מסוימת באמצעות ניסיון ומאמץ, הופכת מעלה זו להיות מושרשת בבניו כחלק מטבעם. כאשר עמד אברהם אבינו בנסיונות ובקשיים, הוטבעה מעלה זו בעם ישראל לדורותיו, ולכן דווקא במשנה ג', המתארת את ניסיונותיו ועמידתו בהם, הוא נקרא "אבינו". מעתה ואילך יהיה קל להם יותר לעמוד בניסיון דומה.
דומני כי אנו רואים זאת בחיינו במוחש: אפיקים שההורים שלנו צעדו בהם ועמדו בהם הם קלים לנו יותר. גדלנו על מורשתם זו, היא נראית לנו מוכרת וידועה, ולכן היא מושרשת בתוכנו, קל לנו יותר לצעוד בנתיבים בהם הילכו. החידוש הגדול של המדרש בעיני הוא שגם כאשר מדובר באב היסטורי ורחוק, מידותיו וניסיונותיו הופכים להיות נר לרגלנו וטבעי לנו יותר לצעוד בהם. אולי סיפורי פרשת השבוע מידי שנה בשנה הופכים את הנסיונות הללו למוכרים ונגישים ולכן מוטבעים בנו.
בילקוט שמעוני כתוב: "אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב 'לך לך', אין אנו יודעין איזו חביבה, אם הראשונה או השניה?"
המדרש מסתפק איזה ניסיון גדול יותר האם הניסיון שבו מצווה הקב"ה את אברהם לצאת מבית אביו אל הארץ הטובה או ניסיון העקידה? שאלה זו תמוהה ביותר, כיצד ניתן להשוות בין הניסיונות, בפרט שבראשון הקב"ה שולח את אברהם למקום טוב יותר, שעליו רש"י מפרש "לך לך להנאתך ולטובתך".
אומר הנתיבות שלום:
"ועל פי נבוא לביאור מאמר ר' לוי, איני יודע איזו חביבה, האם לך לך מארצך או לך לך אל ארץ המוריה, היינו שהם שני מיני נסיונות העומדים בחיי האדם; יש את המלחמה התמידית, בבחינת לך לך מארצך. היציאה מהתכונות הטבעיות, שזה ניסיון תמידי בכל עת ובכל שעה, שעל כל צעד ושעל הריהו עומד בניסיונות, שמתגברים עליו תכונותיו הרעות ותאוותיו ותדיר צריך לעמוד עמהם בקשרי מלחמה;
וישנו ניסיון כמו העקדה, שהוא אמנם קשה הרבה יותר, אך הוא ניסיון חד פעמי… והשאלה היא מה חביב יותר, האם המלחמה התמידית שהיא קשה ביותר… או בחינת הניסיונות כניסיון העקדה שאמנם הינם באופן חד פעמי אך קשים הרבה יותר, שאז צריך למסור עצמו לגמרי בלא להשאיר שום שיור לעצמו, בבחינת לך אני וכל אשר לי, שאין דבר קשה יותר מניסיון כזה.
אך המשותף לכל הניסיונות שהם בחינת לך לך, שמסבב הסיבות סיבבם אליו שעל ידם יגיע אל תיקון נשמתו וייעודו בעולמו. ונאמר זאת בלשון 'הליכה', להורות שזה תפקידו של יהודי, ללכת ולהתקדם תמיד בדרכו אל ייעודו…".
לכל אדם יש יעוד בעולם. הוא נדרש לתקן ולשפר את עצמו מידי יום. לשם כך הוא צריך להתגבר על מידות רעות וטבעיות שיש בו, כמו כעס, קנאה, תאווה וגאווה. לך לך משמעו ללכת ליעוד שלך. לשם כך עליך לצאת מארצך (אלו תכונות רעות הנרכשות מהסביבה) וממולדתך ומבית אביך (אלו מידות רעות שאדם רוכש בילדות) ולהגיע לתיקון מידותיך. זו המלחמה התמידית, היומיומית, בה אדם מנסה להתגבר על מידותיו הטובות פחות ולשפר את דרכיו. ניסיון זה אינו יותר פשוט מהניסיון הגדול של העקידה שהוא ניסיון חד פעמי, הגם כי הוא קשה מאוד. כולנו יודעים כמה קשה לנו לסלוח למי שפגע בנו, כמה קשה שלא לנקום על עוול שנעשה לנו, כמה קשה למחות גאווה מלב, כמה קשה שלא לכעוס על מה שראוי לכעוס. זו מלחמה יומיומית. והיא אינה קלה מאירוע אחד גדול והירואי.
בכל מקרה שני הניסיונות נאמרו בלשון הליכה, שזה תפקידנו בכל שלב מחיינו ללכת ולהתקדם בכל שלב של חיינו ובכל ניסיון הניצב בפנינו. בעניינים רוחניים לא שייך לעמוד במקום. עמידה במקום היא הליכה לאחור. עמידתו של אברהם בנסיונות אלו הכשירה את הלבבות ופתחה בפנינו את הדרך. הם עמוד ענן בפנינו. אין תירוצים. לו יהי.
להצלחת עם ישראל במלחמת קוממיותו, לע"נ כל הנופלים במערכה על הארץ, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה.