רחל בוחרת לשתוק מול לבן, גם ברמאות ליל החתונה, גם כשרימה את יעקב בהמשך. עד שלב מאוחר, רחל שותקת גם מול העקרות. כשרש"י מסביר את הקנאה של רחל בלאה כקנאה בטוב הרוחני של אחותה – הוא מספר שהיא שותקת החוצה ומקשיבה פנימה. במודעות צלולה ובאמונה עמוקה היא ממתינה לילד, מקשיבה לעצמה, מקשיבה לתוכנית הא־לוהית.
אחרי שני ילדים היא משתתקת לעד, ובנוסף עוד מתבקשת להימנע מהשמעת קול בכי.
אני לומדת מרחל את החלק הזה: "מנעי". איך נמנעים מדרמות. איך מצמצמים את ההשתדלות ומעמיקים את הביטחון. איך נשענים. איך מכווצים את הגפיים המשתוללים במים הסוערים, ופשוט מרפים. איך ממעטים במילים.
בשנה שחלפה גיליתי שאני לא רוצה יותר לדבר. רוצה למנוע קולי. ורוצה יותר להקשיב. מתוך סיסמת פתיחת הדלתות בעוטף, כשחיילי צה"ל ביקשו שיפתחו להם, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – אני הולכת ומגדילה את "שמע". ומקשיבה.
בשנה הזאת הקשבתי כמו שלא הקשבתי בחיי. הקשבתי לעדויות הניצולים, הקשבתי לאוויר (זאת הייתה אזעקה? או אופנוע חולף?), הקשבתי למרואיינים, הקשבתי למי שהפוכים ממני בעמדות ובדעות. מנעתי קולי.
(גיליתי שאת הפסוק "שמע ישראל", בפרשת ואתחנן, קוראים תמיד בשבת נחמו. זאת אומרת: אחרי חורבן מגיעה הקריאה "שמע". אחרי חורבן מגיעה ההקשבה).
אם מניחים את האוזן על האדמה, כמי שמניח אוזן על מסילת ברזל, שומע רכבת רחוקה מתקרבת, האם אפשר לשמוע את קול החטופים שטמונים תחתיה בעודם בחיים?
בכל התרבויות, תת הקרקע משויכת לַשְּׁאוֹל, ממלכת השטן. שם הם נמצאים. בעזאזל, באלף עזאזלים, מרחק הליכה מהדשא של בית העם, ממקרר הפחיות בחנות הנוחות בתחנת הדלק. הם פה קרוב, והם כל כך רחוקים. קול אחינו זועקים אלינו מן האדמה. ממש מתוכה.
למען האחים והאחיות שלי שנשבו בידי העמלק, אני מקבלת על עצמי להתחזק במשימת ההקשבה. אני יודעת שרחל אימנו מקשיבה לנו כאמא, וכשהילדים שלי מבקשים שאקשיב להם, אני משתדלת להרחיק כל שיפוטיות ולהקשיב בלב פתוח. וכך אשתדל לעשות כאדם, כישראלית, כאשת תקשורת. להקשיב לכולם כשדלתות הלב פתוחות. זה ברמה הרוחנית. זו הפעולה שאני יכולה להרחיב בה רכות וחיבוק למען החטופים, כדי שהשמיים ייעתרו לנו ויוסיפו לנו רכות, חיבוק, הקשבה.
אבל לא די בפעולות רוחניות. ברמה המעשית, בנקודת הזמן הזאת אין לנו שום ברירה מלבד השבת הבנים והבנות. איך? ברוך השם שאני לא ראש ממשלת ישראל, לא שרה בממשלה, ולא ראשת המטה הכללי של צה"ל. מי שיש לו נתיב אליהם, מדיני או צבאי, שיפרוץ אותו בכל דרך. החמצן במנהרות אזל. הקשיבו לאדמה: הם צועקים ממנה.