בי' בחשון מלאו ששים שנים לפטירת הרב אלימלך בר שאול. קשה להפריז בהשפעתו על בני דורו, וכפועל יוצא, השפעתו על בני דורנו, הן דרך תלמידיו והן דרך ספריו. שאגב, אמרו תלמידיו שעד כמה שהם מאירים ומיוחדים, מעלה יתירה הייתה לדבריו שבעל פה.
מעבר לסדרת הספרים מן הבאר, מצוה ולב, מערכי לב, ריח מים המקיפים תחומים רבים בעולמנו.י שנם דברים נוספים שכתב. נביא כאן משהו מתוך שני מכתבים שכתב מירושלים הנצורה, בטבת תש"ח לתלמידיו שהיו בישיבה ברחובות. הדברים חשובים תמיד ובודאי בימי מלחמה אלו. ובקריאתם אתה חש כיצד הם קוראים לנו להקשיב להם ממרחק של כ77 שנים.
"מאוד הייתי רוצה לדעת מן הנעשה והנשמע אצלכם ובלבבכם ,איך עברו החוויות הגדולות בנפשכם הן חיים. הן חיים אנו עכשיו בלי ספק בשעות נדירות בחיי ישראל ובחיי הישוב והשעות האלה עוברות דרך כליו הנפשיים של כל אדם מישראל ונספגות בלוח מוחו, ויש צורך בלב עשיר ובדעת רחבה כדי לקבל את המראות והרשמים, כדרך שבן תורה צריך לקבלם וגם לעכלם.
ויש צורך אפוא במחשבה רצינית ומעמיקה כדי לראות יותר ולהבין יותר".והוא משתף בתחושתו:"דוקא בשעות כאלה הייתי רוצה מאד להיות אתכם יחד ולהחליף רשמים והגיגים אבל הכל מאת ה' ובלי ספק הייתם כולכם מסביב להרב שליט"א [הרב צ"י מלצר] ואולי גם הרב גרז שליט"א וקבלתם מי פחות ומי יותר השפעות והשקפות וחומר להרהורים ומחשבות.
והעיקר הרי אתם בעצמכם הנכם כבר בני תורה ובני עליה ועולמה של תורה נתון בלב כם ובדמכם, ובודאי העמקתם חשוב והרגש באותות יד ה' הגדולה שהתחילה להגלות, וטובה מחשבה אחת עצמאית יותר ממאה מחשבות שאולות או נתונות"
ובמכתב נוסף מאותם ימים הוא מוסיף : " דווקא בשעה שעולם החוץ מלא מהומות ומבוכות וצער ומרירות, דווקא באותה שעה על האדם המרגיש להתרכז כלפי פנים, ומתוך עולם פנים להשקיף על עולם החוץ, ובעולם פנים יש תמיד היכל של מנוחת נפש של דממה וקול היכל זה אינו עומד על שפת הלב אלא חבוי ומוצנע הוא בתוך תוכו שם המחשבה יכולה להיות אמת רצינית שקולה בריאה שם גם הרגש הוא מאוזן נתון בנרתיק בריא זהו אותו המקדש הפנימי שעליו מדובר כל כך הרבה בספרי יסוד שונים ממערכת המחשבה הישראלית המקורית .
והאדם היודע להתכנס לתוך היכל נפשו הפנימי, הוא אינו בא עד משבר רוחני אינו נכפף ואינו נשבר אלא הוא שואף חיות חדשה תמיד מן המקורות הברוכים של הניצוץ האלוקי אשר בנשמת האדם. הוא מתחנך לזקיפות לעמידה איתנה לרעננות רוחנית יוצרת לחיים רוחניים אינטנסיביים". ובדרכו בה ידע להבהיר דברים עמוקים הוא מוסיף:"ובלשון יותר פשוטה האדם המקשיב בנפשו את הקול הטמיר הבוקע בנשמה, הקשורה לאביה שבשמים, המרגיש את הקשר הנצחי העליון המקשר את עצמותו עם אור ה' ,אדם זה חמוש בביטחון חי בחי עולמים שישועתו קרובה לבוא וצדקתו להגלות וגאוותם של ישראל עתידה לשוב להם ברוב יפעה והדר כאור שבעת הימים.
אחים אהובים ויקרים חזקו והתחזקו כל אחד לחוד וכולכם כאחד, בתורה ובמוסר ובמחשבה מקורית תורנית. איש לרעהו יאמר חזק, איש יעורר את חברו . והוא מסיים:" בשעות קשות צריך כל יחיד להיות קשור עם הכלל שהוא חי בתוכו ולא רק קשור אלא חטיבה אחת עמו היו על כן מקשה אחת זהב כרצונכם ויכולתכם להפוך לגוש מלוכד של אנשי עליה המתכוננים לקבל על עצמם תפקידים חשובים לחינוך ולהדרכה לעם ה' בארץ הקודש יחשוב כל אחד מכם על חברו ועל כל הציבור..."
בימי מלחמת השחרור שמעו דברים אלו מספר מסוים של שומעים, והיום רבים מאוד לאין ערוך , מוצאים דברים כאלו כמרווה לצימאונם. תופעה זו נזקפת לזריעת הזרעים של הרב בר שאול, ועוד אנשים גדולים שמכוחם צמחו דברים משמעותיים עד מאוד,בקנה מידה גדול.
דוגמא אחת .לפני כשבועיים נהרג בלבנון יחד עם חבריו, גלעד אלמליח הי"ד. גלעד שהיה איש מופת גם בחייו, מתגלה אחרי מותו עוד יותר ממה שידעה משפחתו היקרה וחבריו הרבים. במהלך השנה האחרונה היה במילואים כ240 ימים, ואת תחושותיו ביטא גם בכתב. בדף שמצאה אלמנתו בשבוע שעבר בתוך ספר כותב הוא כך: "מלחמת חרבות ברזל ו' חנוכה ר"ח טבת התשפ"ד-תחושות קשות, הקב"ה לוקח מאיתנו הכל, כל מה שהתרגלנו אליו, לוקח לנו את הביטחון, את הצבא, את השקט והשלווה, לוקח לנו את השגרה, את המשפחה, את הילדים, את העיסוקים.
הכל בידיים שלו עכשיו והוא יחליט מה להחזיר למי להחזיר ולאיזה זמן להחזיר. ואנו נקראים לדגל, נקראים למלחמת הרוח הפנימית-להבין את גודל השעה ולא ליפול לקטנות. זו עת הרת עולם, הקב"ה משנה עיתים ומחליף את הזמנים.
לקח מאיתנו את הכל, כנראה בגלל שכל אלו גרמו לנו לשכוח מה אנחנו עושים בעולמו לשם מה אנחנו פה.
אנחנו יום יום רואים,מול עינינו עכשיו את האנשים שבמותם, מות קדושים מלמדים אותנו שיש חיים שהם יותר יקרים מהחיים עצמם-והם חיי ישראל, חיי נצח ישראל "ואמרתי חי אנוכי לעולם"-ברוך חי העולמים.
השבר נורא,נשים אלמנות, ילדים יתומים והורים אבלים-מי ינחמנו?! אומנם איזה נחמה נבקש?
אם נסתכל אך לאחור, לחיים הפרטיים של לפני השבר-איך שנהרסו והתפוררו-איך שבתים נחרבו ונשים נשארו לבדם-לא נצליח להרים את ראשנו, אמנם אם נסתכל על רוחם של הנופלים ונראה מה עמד לנגד עיניהם בשעה שמסרו את נפשם,נדע ונבין שעל אף השבר הפרטי, האיום והנורא, הקב"ה ממית ומחיה, ומן המוות הוא בונה חיים-חיים עליונים, חיי הנצח של עמ"י- חיי הגאולה,ההולכת ונבנית לנגד עינינו.
בימים אלו ה' מראה לנו שכל מה שאולי בטעות חשבנו, שאנו חיים בשבילו, הינו מוכרח-והוא לא בהכרח שייך לנו.
וכל מגמתנו ויעדנו, צריכים להיות רק יעדים אלוקיים, לצורך מטרה גדולה של גאולת ישראל. לא ליפול כלל למטרות מצומצמות בעולם הזה, של קיום והנאה חולפת, מתוך כך נשוב אל החיים ונעסוק בהם מתוך גודל ההבנה שכל פיסה מהם, קטנה ככל שתהיה, היא מקבלת את ערכה, מצד מה שהיא-פיסת החיים של האדם מישראל בארץ החיים בתקופת אור הישועה.
כל משפחה בישראל מקבלת את ערכה הנצחי מצד שייכותה למשפחה הגדולה של אבינו הגדול שעודנו חי-ועל כן עם ישראל חי! "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו" במהרה בימינו אמן".
כך כותב אדם בן שלושים, כותב לעצמו, ובענוותו ודאי לא חשב שהם ראויים להאמר ברבים , אך כך סובבו משמים.
כאילו שמע גלעד את הד קולו של הרב בר שאול הקורא לו ולשכמותו, לחשוב מחשבות גדולות. לצערנו, לא זכינו שימשיך גלעד אור זה בעולם הזה. אבל צדיקים שכמותו, שאף נהרגו על קידוש השם ,קרויים חיים, ומכוחו ימשיכו רבים ,יקדמו ויתקדמו עד ביאת גואל.