גילוי נאות: לא צפיתי אתמול בכתבה של רביב דרוקר, הספיקו לי קטעים מקוצרים שהגיעו בקבוצות ווטסאפ שונות כדי להבין שמדובר במאגר רכילות נטו, בלי משמעות פלילית או כזו שראוי להתייחס אליה, ואני סבור שאין לזה מקום וגם לא עניין, כפי שאסביר.
אבל קודם לכן אומר, שלפחות לפי החלקיקים שצפיתי בהם, בן גביר יכול להיות מרוצה. זה מה שהציבור שלו בפרט וציבור מצביעי הקואליציה בכלל רוצה לראות מהשר לביטחון לאומי. אסרטיביות ומעורבות, אכיפת מדיניות הדרג הפוליטי על הדרג הפקידותי, צעדים ואמירות שנעשים לאחר התייעצות מקצועית עם צוות נאמן ולא בשליפה מהמותן. במובן הזה לפחות, דרוקר בא לקלל ונמצא מברך.
וכעת לגופו של עניין, בניגוד להקלטות מנדלבליט-נוה-שקד, שמעלות חשדות כבדים לפלילים (אצל שני הראשונים) וגם אם כולנו יודעים שאף אחד לא יטרח לחקור או להעמיד לדין – יש בהם עניין ציבורי אמיתי, הרי שרכילות ווטסאפ בקבוצה פנימית של לשכת שר אינה יכולה להיות אייטם לגיטימי וגם לא אמור להיות בה עניין ציבורי.
אולי יישמע לכם ממש מוזר, אבל אצל כל שר במעמד סביר (קרי, כזה שיש לו תיק עם תוכן כלשהו) מתנהלת מערכת דומה, הכוללת גם פינת התייעצות פוליטית. זה יכול להיות קבוצת ווטסאפ, טלגרם, מפגש על קפה או שיחות טלפון ומפגשי זום אל תוך הלילה.
אצל כולם נערכים חשבונות פוליטיים, ואצל כולם – לפחות באגף הזה של יועצים פוליטיים – נשקל כל צעד, בימי מלחמה ובימי שלום, עם השלכות דתיות ושאינו, במשקפת הצרה והממוקדת מאוד של המשמעות הפוליטית שלה.
אין פוליטיקאי אחד חפץ חיים פוליטיים שאינו מתנהל כך, בארץ ובעולם. בין אם מדובר בפיגוע קשה ובין אם מדובר להבדיל במאורע משמח, בין אם הוא בוחן את הסוגיה ביחס לשותפים קואליציוניים וערכיים ובין ביחס ליריבים מושבעים. פוליטיקאי יבחן לנצח כל סוגיה במשקפיים פוליטיות – וטוב שכך.
טוב שכך כי זו בדיוק המטרה בפוליטיקה. כשאנחנו הולכים לקלפי אחת לכמה שנים ומצביעים לאחת המפלגות, אנחנו בהחלט רוצים שהנציג שלנו יחשוב בכל פעולה ולפני כל אמירה על מה אנחנו מעוניינים שהוא יעשה או יאמר, ועל איך זה יתקבל אצלנו. אנחנו לא רוצים שהוא יהיה מורם מעם או שיחשוב שכל החכמה נמצאת אצלו, ואנחנו לגמרי מעוניינים שהוא יממש את האג'נדה שהבטיח.
אבל יש שתי סיבות נוספות שהופכות את האירוע הזה לבעייתי מאוד: הסיבה הראשונה היא הוצאה מהקשר. אף אחד מאיתנו לא נמצא בקבוצה בזמן אמת, אף אחד לא יודע איזה הודעות צונזרו – כי סוף סוף זמן השידור מוגבל, אף אחד מאיתנו לא יודע איזה שיחות נערכו לפני ואחרי ובקבוצות נוספות ובארבע ושש ושמונה עיניים, אף אחד מאיתנו לא חי כרגע את התזמון הנקודתי שבו נכתבה הודעה כזו או אחרת, ואין קל יותר לעיתונאי עוין מלהוציא הודעות מהקשרן, ולפמפם אותן בהגזמה או באופן שנראה מפחיד או בעייתי.
הסיבה השנייה חמורה כפליים. האינטרס שלנו כאזרחים הוא שאיש ציבור בכיר, שר או ראש ממשלה, יוכל להקיף את עצמו ביועצים נאמנים ולשוחח איתם בחופשיות, ושיחה חופשית משמעה גם דברים פחות חכמים או נוחים או נעימים לאוזן, גם משפטים שאינם פוליטיקלי קורקט, גם ניתוחים ואמירות שעשויות להעליב אי מי. שיחה, כמו בין חברים שמדברים ביניהם בצורה פתוחה וחופשית. זה אחד הכלים החשובים ביותר שיש לפוליטיקאי כדי לעשות את הדבר הנכון.
אבל אם פוליטיקאי יתרגל שגם קבוצת הבית שלו לא בטוחה, שתמיד יוכל לקום יום אחד איזה עוזר ממורמר או כזה שהאינטרס שלו השתנה ולהדליף מה שמתחשק לו ולאן שבא לו, מתוך ידיעה שהחומרים יקבלו כותרות שמנות – אז הוא לא ירגיש בנוח, והשיחה לא תהיה שיחה, והתועלת לא תצמח, ואז כולנו נפסיד.
אז בשם האינטרס הציבורי, ובשם ההוגנות, ובשם ההבנה שככה זה אצל כולם – לא צפיתי בכתבה של דרוקר אתמול, וגם לא אצפה בכל כתבה אחרת שכזו, המתבססת על שיחת ווטסאפ פנימית של לשכה או צוות ייעוץ ואינה מכילה דבר מלבד רכילות.