אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול: הייתי מורה בכיתה ו' בנות, עמדתי מולה ולא הבנתי אם זה באמת קורה או שאני באמצע הזייה:
היא הסתכלה עליי במבט מבולבל ושאלה אותי אם היא יכולה להתקשר לאמא שלה כי זה ממש דחוף.
שאלתי אותה מה העניין? והיא ענתה לי: "אמא שמה לי חומוס בכריך ואני לא אוהבת חומוס".
לא הבנתי מה שהיא אמרה. כאילו כן הבנתי אבל לא ממש הבנתי איך תלמידה בכיתה ו' יכולה להיות ילדותית כל כך.
הסתכלתי אליה, ניסיתי לאגור את כל המקצועיות שלי ואמרתי לה: "תגידי, סליחה שאני שואל אותך, אבל באיזה כיתה את?".
היא לא הבינה מה אני רוצה. "כיתה ו" ענתה ביובש ובגיל הזה אין לך בעיה להטריח את אמא שלך בגלל שהממרח לא בדיוק לפי הטעם שלך? את רצינית איתי? היא הסתכלה אליי ועדיין לא הבינה מה אני רוצה ורק אמרה לי: "מה, תמיד היא באה....".
ואני רק חשבתי על סבתא של אחד החברים הטובים שלי שבגיל של התלמידה שלי ראתה איך יורים באמא שלה בשלג הסובייטי והיא נאלצה לגרור את אמא הפצועה קילומטרים רבים עד שהיא הצליחה להגיע איתה למקום בטוח. איפה היא ואיפה התלמידה הזו?
תגידו, מה עכשיו שואה ומה נסגר איתך? השתגעת? אתה באמת משווה בין זמנים מטורפים לבין זמנים נורמטיביים של שפיות? ואולי זה בעצם הניצחון הגדול ביותר שלנו שיש לנו את האפשרות אחרי הגיהינום שהעם שלנו עבר לטבוע בילדותיות טבעית ממש כמו הילדים האמריקאים.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מילדות נערות בחברה החרדית שכבר עושות בייביסיטר על האחים הקטנים שלהם ומתפקדות כ'בלבוסטה' (עקרת בית) לכל דבר ועניין. איפה הם ואיפה התלמידה הילדותית הזו?
מאז השיחה הזו הסתובבתי עם תחושת מועקה בלב וניסיתי להבין מה בעצם ההבדל בין דור הנפילים שהקים לנו את המדינה לדור החמאה של התלמידים שלנו שפוחדים מהצל של עצמם.
עד שהתחילה המלחמה וזרקתי את כל המחשבות והתאוריות שלי לפח והבנתי שיש לנו כאן דור של אריות ונפילים שלא נופל בכהוא זה מהנפילים שהקימו את המדינה וייבשו את הביצות.
ובכל זאת השבוע שאלו אותי כמה הורים מה ניתן לעשות בכדי להגדיל את הילדים שלהם ולגרום להם להגיע ליעדים גדולים יותר. איך נוכל לגרום לילדים שלנו לחשוב בגדול ולהוציא מעצמם כמה שיותר. שלא יפלו לקטנות. שלא יחשבו שהם לא מסוגלים.
איך ניתן לתת להם כנפיים בדרך להצלחה. ואז נתקלתי בפוסט המקסים של אשת החינוך חגית מוריה גיבור והנה מקצתו:
"יש ספר שנקרא "למידה נראית" של ג'ון האטי. זה לא סתם עוד ספר על חינוך - האטי ישב 15 שנה, אסף יותר מ-800 מחקרים על הצלחה בלימודים, ובדק מה באמת עובד בבתי ספר. הוא חקר מיליוני תלמידים, והסתכל על הכל - על המורים, על המשוב שהם נותנים, על איך תלמידים לומדים ומבינים. זה היה המחקר הכי גדול שנעשה אי פעם על מה באמת עוזר לתלמידים להצליח.
האטי לקח את כל הדברים שיכולים להשפיע על ההצלחה של תלמיד ודירג אותם - מה משפיע הכי הרבה ומה הכי פחות. הוא בדק המון דברים - כמה תלמידים יש בכיתה, אם המורה הוא גבר או אישה, כמה תארים יש למורה, אם התלמידים זזים בכיתה או יושבים במקום. יותר מ-150 דברים שונים.
היו שם כמה הפתעות, אבל שום דבר לא הדהים אותי כמו מה שהוא שם במקום הראשון. מה שהכי משפיע על ההצלחה של תלמיד הוא דבר אחד פשוט: ציפיות התלמיד מעצמו.
יותר מכל דבר אחר - יותר מהמורה, מהבית, מהכיתה, מכל התוכניות המיוחדות - מה שהכי משפיע זה מה שהתלמיד או התלמידה מאמינים לגבי עצמם. אפשר עוד לכתוב על זה עמודים שלמים (ואני אכן כותבת, ואפרסם יום אחד) אבל החוויה הזו לימדה אותי בתור תלמידה, לדחוף את עצמי מחוץ לאזור הנוחות."
מה זה אומר? שעזבו אתכם רגע מציונים והישגים. לכו על החיים. תתחילו לתת לילדים שלכם את התחושה שהם מסוגלים. שהם יכולים. שהם גדולים. שהם מנהיגים. שהם יכולים להרים את השמיים.
או אם תרצו: אזורי נוחות נועדו בכדי לצאת מהם. עכשיו רק נשאר להאמין באמת במשפט הזה.