"לא ללמוד תנ"ך זה איום אסטרטגי"

עד 7 באוקטובר הייתה סמדר מורס, מנהלת בית הספר היסודי הממלכתי נופים בתל אביב, פעילה מאוד בשדה התקשורתי. היא התראיינה וכתבה מאמרים לכלי תקשורת ארציים כמעט בכל נושא אפשרי בתחום החינוך - על התקציבים החסרים במערכת החינוך, על מורים שמכניסים פוליטיקה לבית הספר, על היוזמה לקיים יום הורים בלי התלמידים, על חוסר ההיערכות לתחילת שנת הלימודים מדי שנה ועוד. פרוץ המלחמה הותיר אותה בפעם הראשונה בלי מילים.

"במשך תשעה חודשים לא הייתי מסוגלת לכתוב. התכנסתי לתוך עצמי, הייתי הרבה במחשבות. הרגשתי שאני לא מוצאת את המילים ושעובר עליי איזשהו תהליך פנימי בניסיון להבין מה קורה פה", היא משחזרת. "הרגשתי שמתערערות בי אמונות ותפיסות קודמות שקשורות לכל מה שגדלתי עליו, והתחלתי לאסוף לעצמי תובנות חדשות בקשר למה שקורה כאן. הבנתי שבסופו של דבר, אם לא נתכנס פנימה ונבין שיש כאן מלחמת קיום תמידית, לא נהיה פה יותר. פשוט נחזור להיות בתפוצות. הייתי צריכה לחשוב מחדש על כל הנחות היסוד שלי".

במשך חודשים ארוכים קראה מורס לא מעט חומרים חדשים שלא הייתה חשופה אליהם קודם לכן. בשלב הראשון היא עסקה בנושא הביטחון, אך עד מהרה התברר לה שהביטחון שזור עמוק בחינוך. "קראתי את האמנה של חמאס ואת האמנה של הרשות הפלשתינית, נחשפתי לחומרי הלימוד של אונר"א, לתכנים קשים ביותר של תרגילי חשבון שבהם התלמיד נשאל כמה שווה בסך הכול מספר כלשהו של יהודים שנהרגו פלוס עוד מספר של יהודים נהרגו. הבנתי שהדת והאמונה כתפיסות אסלאמיסטיות קיצוניות חדרו מאוד לתוך התכנים הלימודיים. הבנתי לפתע את הקשר בין חינוך וביטחון וכמה הוא הדוק. הסתכלתי על הסרטונים שכולנו ראינו על פריצת הגדר, גם מפרספקטיבה חינוכית. הבנתי את ההשפעה הטוטלית והקיצונית של החינוך באופן הכי קשה ושלילי שלה, ולאילו מעשים מתועבים יכולים להגיע כשמחנכים ילדים באופן קיצוני וקשה כל כך, עד כדי מעשי הזוועה שכולנו נחשפנו אליהם".

ההבנה העיקרית שהתחדדה אצלה לאחר קריאת האמנה של חמאס הייתה שהיא לא מותירה שום מקום לספק לגבי הכוונות להשמיד אותנו, על רקע עובדת היותנו יהודים. "לא על שום רקע אחר", היא מדגישה. "על עצם העובדה, שהיא בלתי ניתנת לשינוי, שאנחנו יהודים. זה לא על רקע התפיסות שלנו, ההבנות שלנו, הרצונות שלנו או היד המושטת לשלום, אלא משהו בסיסי שאי אפשר לשנות אותו. הוא פשוט קשור לגזע שלך, למוצא שלך, לשיוך האתני שלך. מה שקורה כאן זו מלחמת קיום אמיתית. לא עניין של סכסוך גאוגרפי, אלא סכסוך דתי. זה הוביל אותי להבנה שאם הסכסוך הוא דתי־אתני, אז אנחנו צריכים להתכנס פנימה ולדבר באופן שאינו קשור לשטחים או לגאוגרפיה. אם נוותר, המצב לא יהיה טוב יותר".

המסקנה שלה הייתה שהדרך לנהל את הנושא הזה מתחילה קודם כול בכך שלא נתכחש למי שאנחנו, אלא נחזק את ההשתייכות שלנו. "שנבין מי אנחנו, ומה הסיבה שאנחנו נמצאים כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. במקביל, ראינו איך העולם מתייחס לטבח הזה ולא מגבה אותנו, למרות הטבח הקשה. כל ארגוני זכויות הנשים והפמיניסטיות לא יצאו באמירה על מעשי האונס והזוועה שנעשו כאן בנשים. אם אחרי טבח כזה אנחנו עומדים לבד, ועוד צריכים להסביר את עצמנו לעולם - אנחנו בבעיה קשה מאוד. אם אנחנו לא נבין מה קורה כאן, וניאבק על הקיום שלנו, סופנו יהיה בכי רע".

מה זה אומר מבחינת התפיסה החינוכית שלך כמנהלת?

"ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי, תנ"ך, מולדת, תלמוד ומשנה - זה קריטי לקיום שלנו כאן", היא קובעת. "אני מצפה שתלמידים - גם כשהם מתגייסים לצה"ל, וגם כשהם מקימים משפחה ובית - יוכלו לענות על השאלה למה אתם חיים וגרים פה ולא בשום מקום אחר בעולם. את זה הם ידעו רק אם הם יבינו את המקורות שלהם, את התרבות שלהם, את השפה שלהם, את ההיסטוריה שלהם, את הכתבים שעליהם היהדות מבוססת, מאין הם באו ולאן הם הולכים - וזה קורה בחינוך".

"רק בגרמניה מותר ללמד דת?"

בשלב הבא החלה מורס לתהות למה בעצם כל דבר שקשור ליהדות מסווג או מסומן כהדתה. "כשיש טקס של כיתות ב', ואנחנו הולכים לבית הכנסת כדי לראות איך נראה בית כנסת, לפגוש את רב בית הכנסת ולראות את ספר התורה - לא פעם נאמר על ידי ציבור כזה או אחר שמדובר בהדתה. למה הכרת השורשים והמרחבים של הזהות של הילד צריכה להיקרא הדתה?" היא תוהה. "למה ברור שלילד בצרפת יש לימודי דת בבית הספר, ובגרמניה ובכל מדינה אחרת הוא יודע שהוא יכול ללכת לכנסייה ולהתפלל, והוא יכול ללמוד את הברית החדשה ולחגוג את החגים שלו, ופה קוראים לזה הדתה?! נוצר מושג שבעצם נועד להרחיק אותך ממקורות הזהות שלך ומהשייכות שלך. בזה שהוא מסמן כל דבר בתרבות היהודית שלך כהדתה, הוא בעצם מנסה ליצור חיץ בינך ובין מקורות השייכות שלך. בסוף זה יפגע לנו בביטחון ובקיום שלנו ושל הילדים והנכדים שלנו ושל הדורות הבאים. מפני שיש סיבה שאנחנו כאן ולא בשום מקום אחר בעולם".

"כבר היינו במקום הזה, של חיים בתפוצות ובמקומות אחרים בעולם, ולא עזר לנו, לא האמנציפציה ולא הזכויות ולא שום דבר. היום אנחנו רואים שקורה בדיוק אותו דבר: גלי האנטישמיות עולים, המצעדים האנטישמיים מתקיימים בהרבה מקומות בעולם. מנהיגים ממדינות זרות לא מכירים במלחמה שלנו על קיומנו. בחוץ לא מחכה לנו התמודדות קלה יותר. ההפך הוא הנכון, ואני אומרת את זה כמי שהתגוררה עשר שנים בגרמניה שבאירופה. כבר הייתי בחוץ", היא מזכירה.

איך השתנתה תוכנית הלימודים בבית ספרך מאז שעברת את שינוי התפיסה הזה?

"תמיד למדנו בבית הספר תנ"ך, גם כשאלה לא היו שעות חובה בהכרח. מה שהשתנה זה המיקוד והחשיבות והעומק של התפיסה הפדגוגית - הדגש ללמד את זה. ללמד את זה לא כעוד מקצוע, אלא בפרספקטיבה של תרבות - של לימודי תרבות ולימודי זהות ושייכות ליהדות. אפשר להיות רדיקל חופשי שמשייט בין הספֵרות, אבל חינוך נותן את החיבור להבין או לדעת מי אתה ולאן אתה שייך. אין פה כוונה להחזיר בתשובה או לדאוג שהילדים יקיימו אורח חיים דתי או הלכתי, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאי אפשר להתכחש לעובדה שעל פי הפרמטרים הכי אובייקטיביים, אנחנו יהודים. ואם אנחנו יהודים, כדאי שנדע מה זה יהדות ומי אנחנו. ליהדות יש אוצר בלום להציע, ואם אנחנו לא מלמדים את המקורות שלנו, אז מה נלמד?" היא תוהה.

"באיזשהו פאנל שהתראיינתי בו בערוץ 13, אמר לי אחד מחברי הפאנל: אני שייך לפה פשוט בגלל שאני גר פה. אני חלקתי עליו. אם שום דבר לא מחזיק אותך כאן, אז מחר או מחרתיים אתה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם. אני גאה לגור פה, גאה להיות שייכת לעם היהודי, גאה ללמוד עליו דברים חדשים בכל פעם. זו מסגרת ההתייחסות העיקרית שלי. גם כחילונית, אני יהודייה גאה, זה חלק מאוד בסיסי בזהות שלי. היהדות שלנו מותקפת באופן ממשי ומסוכן מאז 7 באוקטובר, כי מה שמותקף זה לא רק אנחנו כבני אדם אלא היהדות שלנו, המסורת שלנו, השייכות שלנו. זאת מלחמת דת כי זאת מלחמת זהות. זהות היא חלק מהמשימה שלי כאשת חינוך במדינת ישראל. הנושא של זהות הוא דבר שאנחנו מתעסקים בו כל הזמן, בכל מיני צורות. אנשי חינוך לא יכולים לברוח מזה".

בחודשים האחרונים נוטלת מורס חלק בדיוני ועדת המשנה של הכנסת להגות יהודית במערכת החינוך, בראשות חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן. את הקול החשוב הזה היא משמיעה שם לא אחת. "לימודי יהדות צריכים להיות מקצוע ליבה וחובה. נכון להיום, סיפורי התנ"ך לא נלמדים בחלק מבתי הספר. חוסר ההבנה וההיכרות עם סיפורי התנ"ך במדינת ישראל והקשר לחברה שאליה הם שייכים – זה איום אסטרטגי על מדינת ישראל", היא אמרה באחת הפעמים. בפעם אחרת ציינה כי "בעבר הייתה מקראה שהילדים מחזיקים ביד עם כל הנושאים והסיפורים, ולא באתר דיגיטלי שלעיתים אין בו קשר בין החלקים השונים. כשילד בישראל לא מבין את הזיקה לחברה שבה הוא גר, זה איום על מדינת ישראל. היעדר שייכות וזהות הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".

"אני לוקחת חלק בוועדה הזאת, בגלל שזה מאוד חשוב לי, ומאז ה־7 באוקטובר בוודאי ובוודאי", מחדדת מורס. "אם היו מקימים אותה לפני ה־7 באוקטובר, אני לא יודעת אם הייתי חלק מוועדה כזאת. המלצתי בוועדה שלימודי יהדות במדינת ישראל יהיו מקצוע ליבה, כמו אנגלית ומתמטיקה ושפה ומדעים. זה מקצוע שצריך להיות בתוך המערכת. אני נמצאת בוועדה הזאת, בין היתר, כדי להשפיע על הנושא הזה. זו ועדה שיש בה גם נציגים של משרד החינוך, הדברים שלי נאמרים גם מולם".

לדבריה, בנקודה הזאת נכנסות תפיסות פרוגרסיביות שמתמקדות באינדיבידואל ופחות בקהילה. "המהלכים הפרוגרסיביים עושים תהליך הפוך לזה שאני כאשת חינוך מנסה לבטא, כי בסוף גם הפרט הוא חלק מחברה. הפרט הוא לא רדיקל חופשי שמסתובב לו ככה בספֵרות. במלחמת חרבות ברזל הדבר שחיזק וחיבר אותנו זה שהפרט הוא לא לבד. הוא חלק מקהילה. אנשים התגייסו, תרמו ושלחו חבילות לחיילים. יום אחרי ה־7 באוקטובר, מה שהחזיק אותנו פה זה הביחד שלנו. ואת הביחד הזה אסור לפרק. הביחד הזה מבוסס על הזהות שלנו, והזהות שלנו היא זהות יהודית, לפני הכול. אנחנו לא יכולים להתכחש לזהות הבסיסית שלנו. כל מי שחי במדינת ישראל צריך להבין שזהו טיעון הבסיס שלו: הוא נמצא פה כי הוא יהודי, נקודה".

איך ההורים ואנשי הצוות מגיבים לשינוי התפיסה הזה?

"כמו שאני עברתי את השינוי הזה, קודם כול כאזרחית, כתושבת ישראל וכיהודייה ולא רק כאשת חינוך, ככה עברו אותו גם אחרים, גם בצוות שלי וגם פה בשכונה. אני מתווכת את הדברים. אני מאמינה בשיח, בקשר ובמערכות יחסים. אז הדברים מוסברים ומתווכים. דברים נעשים – כמו למשל ביקור בבית כנסת, או טקס קבלת תורה - בשיתוף ההורים והם בסדר גמור עם זה. הם לוקחים חלק. בסופו של דבר זו הפתיחות. אני נוטלת לעצמי את הזכות, ולא פחות מזה את החובה, לחנך את הילדים כפי שמחנכים אותם בכל מדינה אחרת, שהם שייכים למדינה ולעם שממנו הם באים, והם גאים בזה".

הדרה משני צידי המתרס

סמדר מורס (57), נשואה ואם לשלושה ילדים, מתגוררת בשנים האחרונות בגבעתיים. התחנה הקודמת שלה הייתה בגרמניה, שם התגוררה במשך עשור. "כשהייתי בתיכון נסעתי לגרמניה כחלק מחילופי משלחות נוער, ושם הכרתי את בעלי. הוא גדל שם. עם הרצון למסד את הקשר בינינו, התחברנו לבית כנסת ולרב המקומי בדיסלדורף, שם הוא עבר תהליך גיור כהלכה. בארץ התחתנו דרך הרבנות, אבל אחר כך חזרנו לגרמניה בגלל הלימודים של בעלי וחיינו שם במשך עשר שנים. אחריהן עלינו ארצה ומאז אנחנו כאן".

בגרמניה עבדה סמדר בשלוחה של רפא"ל אירופה, שהייתה בבון שבגרמניה. בשלב מסוים החלה ללמוד, ואז עלתה לארץ. "היה חשוב לי מאוד שנעלה. לא ראיתי את עצמי חיה בשום מקום שהוא לא ישראל, ובעלי השתלב בתוך החלום והרצון שלי. אנחנו נמצאים כאן במצטבר כבר בערך 30 שנה וטוב לנו".

לאחר שחזרה ארצה, החלה מורס ללמד באולפן בקמפוס ביאליק־רוגוזין, בית ספר 13 שנתי בתל אביב, מגן ועד כיתה י"ב, שיש בו ילדים מ־50 מדינות - פליטים, עובדים זרים, ילדי סייענים, עולים חדשים ותושבים חוזרים המהווים תמהיל ססגוני של האוכלוסיות והמעמדות השונים במדינת ישראל. "האופי של ביאליק־רוגוזין היה מאוד ייחודי. התחלתי כמורה באולפן, ולאחר מכן ניהלתי את האולפן העירוני". אחרי 11 שנה היא עברה לבית הספר נופים בקריית שלום שבדרום תל אביב, שאותו היא מנהלת כבר תריסר שנים.

"מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי את הייעוד שלי בחינוך. ברמה כזאת שכשנסעתי לגרמניה, לפני שעליתי על המטוס אמרתי לאמא שלי שאם יקרה לי משהו בגרמניה, לפני שאספיק לחזור לארץ ולהיות מורה - אני רוצה שהיא תכתוב על הקבר שלי: רצתה להיות מורה ולא הספיקה", היא משתפת. "אני עיראקית משני הצדדים. גדלתי בבית חילוני, ליברלי מאוד, פתוח מאוד. אבא שלי זכרו לברכה היה פעיל בנושאים של שלום וקידום שיח בין יהודים לערבים. על המפה הפוליטית הוא היה שמאלני והיה גם אקטיבי בעניין. זאת האווירה שגדלתי בה כל השנים, וזאת הייתה האג'נדה שלי במהלך השנים".

ובעקבות הבית הליברלי שבו גדלת, בחרת ללמד במוסד חינוכי שהוא לא ממש הומוגני?

"נכון. גדלתי בשכונת נווה רסקו ברמת השרון, שכונה מאוד יוקרתית ואליטיסטית, בתקופה של פער עדתי, שממנו סבלתי באופן אישי לאורך השנים", היא מתארת. "לכל אורך שנות היסודי שלי התמודדתי עם הדרה. אחר כך עברנו לשכונת יד אליהו בתל אביב. שם האוכלוסייה אמרה לי שאני האליטיסטית מרמת השרון, ושוב הייתי צריכה להתמודד עם הדרה הפוכה. אבל אז הגיע יום כיפור, החברים בכיתה ביקשו ממני סליחה ונפתח דף חדש והכול הסתדר", היא נזכרת בהתרגשות.

זו רק אחת מחוויות הילדות שעיצבו את תפיסתה החינוכית. "מבוגרים צריכים לנהל מערכות יחסים טובות ויציבות עם ילדים, ליצור איתם קשר קרוב, כדי שהם יוכלו להתקרב לעולם שלהם, להכיר אותם גם ברמה האישית וגם הרגשית וגם הפנימית, בצורה כזאת שייווצר אמון ברמה שהמבוגר והילד יוכלו לנהל ביניהם שיח פתוח ויחסים של אמון וקרבה. הדבר הזה לא סותר אלא אפילו מחזק יצירת מסגרת ברורה של מערכת יחסים שהיא לאו דווקא חברית, אלא יותר בתוך מסגרת שהמבוגר מהווה בה גם סמכות מיטיבה. היחסים הטובים נבנים מתוך סמכות מיטיבה".

זה משהו שבאת איתו, או משהו שפיתחת עם השנים בשדה החינוכי?

"זה משהו שבאתי איתו, והתחזק אצלי מאוד עם השנים. בתוך בית הספר מתקיימים כל השנים תהליכים עם צוות המורות בליווי והנחיה שלי סביב קשר במערכות יחסים בין מבוגרים לילדים. כל הפדגוגיה נגזרת מזה".

היא מביאה אגדה תלמודית שתומכת בדבריה: "במסכת תענית מופיע סיפור על רב שהזדמן לאיזה מקום, והוא גזר תענית והגשם לא בא. שליח הציבור יורד בפניו בתפילה, ואומר 'משיב הרוח' והרוח נושבת. ואז הוא אומר 'מוריד הגשם' ובא הגשם. הרב שאל אותו: מה מעשיך? הוא ענה: אני מלמד תינוקות, בני עניים כבני עשירים. ומי שלא יכול לשלם, אני לא לוקח ממנו דבר. יש לי בריכה של דגים, וכל ילד שמתרשל בלימודו אני משחד אותו בהם, ומרגיע ומפייס אותו עד שהוא בא וקורא. הסיפור הזה מראה שבסופו של דבר, אתה מגיע לילד בדרכים שאתה מגיע ויוצר איתו קשר ומערכת יחסים, כל השאר הוא רק נגזרת של זה. הלימוד בא אחרי זה. קודם מגיע החיבור בין המבוגר והילד. ההוראה, הלמידה, הפדגוגיה והקריאה הן התוצר של מערכת היחסים הזאת".

מתוך רצון להרחיב את מעגל ההשפעה היא ניגשה למכרז על תפקיד מנהלת בית הספר היסודי נופים, שנמצא בשכונת קריית שלום שבדרום תל אביב, וזכתה בו. בבית הספר לומדים בעיקר תלמידים ישראלים, אך גם ילדי עובדים זרים. "השינויים בשכונה יוצרים באופן טבעי מתחים בין סוגי אוכלוסייה שונים", היא בוררת את מילותיה. "נכנסה לפה גם אוכלוסייה ממרכז תל אביב וצפון תל אביב, ועם השנים יש כאן אוכלוסייה יותר ויותר הטרוגנית. כשאני הגעתי האוכלוסייה הייתה יותר הומוגנית, ועכשיו היא הטרוגנית - מעובדים זרים דרך תושבים ותיקים ועד לאוכלוסייה שהגיעה לפה בתהליכים של ג'נטריפיקציה מצפון תל אביב ומרכז תל אביב לדרום העיר".

"לתקוף את האויב, לא את עצמנו"

פרט לפעילות שלה בהפרכת התיאור "הדתה" שמודבק על ידי בעלי אינטרסים לכל מה שמריח זהות יהודית, מורס מתקוממת לא פחות לנוכח ההצגה של יהדות במרחב הציבורי ככפייה דתית. "אף אחד לא כופה עליי לקיים את תרי"ג המצוות", היא מזכירה. "יש פה חירות. אתה יכול לגור בבני ברק, ואתה יכול לגור גם בתל אביב, ואף אחד לא כופה עליך שום דבר. ברגע שלא תהיה מסגרת ליהדות, היא לא תהיה יהדות. בסופו של דבר, רוב העם מקיים את החגים באופן מחזורי במהלך השנה, חוגגים את חנוכה ופסח וכן הלאה. יש פרקטיקות של יהדות בכל מרחב החיים. אנשים הולכים להתפלל בבתי כנסת, ואחרים שלא רוצים לא הולכים, וזה בסדר גמור".

מבחינתה, גם הסיפור של המחיצה בתפילות יום הכיפורים הוא חלק מהעניין. לשיטתה, המחיצה היא עניין של בחירה וחירות, בדיוק הפוך מהניסיונות התקשורתיים להציג אותה ככפייה והדרה. היא מעידה על כך מכלי ראשון, כמי שהשתתפה השנה בתפילות יום הכיפורים בגן מאיר בתל אביב. "בגן מאיר הייתה אופציה אחת יותר מאשר במקומות אחרים בעיר, כי האופציה הנוספת הייתה עם מחיצה. הייתה שם מחיצה אולי של מטר, וכל המרחב שאחר כך היה בלי מחיצה", היא מתארת. "הסתכלתי מהצד, וראיתי שיש נשים שבחרו להיות מאחורי המחיצה ויש כאלה שבחרו להיות בלי מחיצה. מבחינתי זו תוספת של בחירה. הייתה כאן עוד אופציה לבחירה, והיו נשים שבחרו בזה. הרצון של נשים לכפות על נשים אחרות אם הן יתפללו בצורה כזאת או אחרת - הוא בעיניי הכפייה. הניסיון לסובב את זה כאילו יש אישה שיודעת יותר טוב מה טוב לאישה אחרת, הוא בעייתי מאוד בעיניי, ואני מתנגדת לו בתוקף".

מאז 7 באוקטובר היא מנסה להחזיר את השיח לפרופורציות הנכונות. "היהדות שלנו היא הבסיס שלנו, ואחרי שאמרתי את זה אני אומרת: אנשים יכולים לחיות כפי שהם רוצים ומוצאים לנכון", היא מזקקת את העניין. "המושגים של הדתה וכפייה הם מושגים שלא קורים בחיים האמיתיים. הסיפור בגן מאיר מוכיח את זה, כי אף אחד לא אסר על אף אחד להתפלל בלי מחיצה. היו שם כאלה שהתפללו מעורב, והיו כאלה שבחרו שלא. הדבר היחיד שראיתי היה פרופסור באקדמיה שהגיע לנשים שהתפללו בחלק עם המחיצה, ותוך כדי שהן צמות ומתפללות הוא אכל להן ארטיק מול העיניים. עבר אחת־אחת וליקק את הארטיק מול העיניים שלהן בעודן מתפללות תפילת נעילה. ראיתי את הסיטואציה בלייב, וזו הייתה הכפייה היחידה שהייתה בתפילה הזאת".

את אופטימית בנוגע לכיוון שאליו הדברים הולכים?

"אני אופטימית, מסיבה אחת פשוטה: אין לנו לאן ללכת, וכל מי שירצה להישאר כאן יצטרך למצוא את נקודת האיזון ואת האופן שבו הוא מתחבר לאחר. רוב העם מבין את העניין, והוא לא נמצא בקצוות. לפעמים הקצוות הם קולניים ורעשניים, אבל הם מעטים. הרוב פה רוצה לחיות ביחד, ורוצה למצוא את נקודת האיזון. אנחנו חייבים לעשות את זה, מפני שאם לא נעשה את זה, אף אחד מאיתנו לא יחיה פה טוב, ולא ישאיר מקום טוב לילדים ולנכדים שלו. האויבים שלנו נמצאים מחוץ לנו, ואנחנו צריכים להפסיק לתקוף את עצמנו".