צב שמונה

לפני אי אילו שנים הגעתי לגיל שבו אין יותר חובה לעשות מילואים, ואנחת רווחה נשמעה ברחבי צה"ל. זה לא שהייתי חייל גרוע, פשוט אף פעם לא הצטיינתי במיוחד, אם לדבר בלשון המעטה. הייתי בסך הכול לוחם בתותחנים (חי"רניקים יחלקו על ההגדרה "לוחם" בהקשר הזה) שיודע לחבר מרעומים לפגזים ולהכניס אותם לטעינה בתומ"ת לקראת ירי, אם כי את רוב השירות שלי, הן בסדיר והן במילואים, העברתי בסיורים בלתי נגמרים ובמחסומים חסרי תוחלת ביו"ש וברצועת עזה, בימים הרחוקים ההם לפני ששחררנו את הרצועה ואפשרנו למחבלים להפוך אותה לעזה כמוות.

אז שוחררתי מהמילואים, קיבלתי מכתב הוקרה, ובבת אחת הפכתי מחייל שצה"ל לא סומך עליו לאזרח שאף אחד לא סומך עליו. הייתי חייל כל כך סתמי, כל כך לא מועיל, שמאז שצה"ל זרק אותי ממערך המילואים הבדיחה הקבועה שלי הייתה שאם יגייסו אותי שוב זה יהיה סימן מובהק לכך שהגענו לתחתית והמדינה בפני סגירה. אממה, בשמחת תורה לפני שנה היינו קרובים למצב הזה. ואפילו אז לא קראו לי. כאילו הגורמים האחראים בצה"ל אמרו לעצמם: המצב מספיק גרוע, לא צריך על הראש שלנו בנוסף לכול גם את שרייבר.

זאת אומרת לא כל שרייבר. את הבנים שלי, שגם הם בצירוף מקרים מדהים נושאים את השם הזה, בהחלט גייסו. ומאז הם נעים בין חזיתות הדרום, הצפון והבית, בסדר ובמינון הזה. בשנה האחרונה הם עשו כל כך הרבה ימי מילואים וראו כל כך מעט בית, שבמהלך השנה הרהרתי באפשרות הריאלית להחליף אותם כדי לתת להם קצת הפוגה. נכון, אני כבר לא ממש יכול לרוץ עם פק"ל מאובזר בג'באליה, אבל כשהגדוד של הבן הגדול, אחרי שבעה חודשי לחימה מפרכים בין עזה לרפיח, קיבל משימה לשמור על יישובים בעוטף במקום ללכת לנוח, אמרתי לבן שלעמוד בש"ג אני עדיין מסוגל ושיגיד לצה"ל שאני בא להחליף אותו. צה"ל בתגובה מצא להם סידור יותר נוח, העיקר שאני לא אבוא.

האמת היא שזה היה קצת מעליב. אני אולי כבר לא צעיר, שרירי ויפה כמו פעם (מכל הדברים שכתבתי פה הדבר הנכון היחיד הוא שפעם הייתי צעיר), אבל אני עדיין יכול לתרום לא מעט. אני עדיין יכול לרוץ עם פגזים על הכתף, זה פשוט ייקח לי קצת יותר זמן מאשר לפני שלושים שנה. ואני אצטרך קצת עזרה. ואורתופד. אבל אני בהחלט עדיין יכול לחבר מרעומים ולכוון אותם, ההבדל היחיד הוא שהיום אני צריך בשביל זה משקפיים. לא כל כך מסובך להרכיב משקפיים. מה שמסובך בגילי זה לזכור איפה שמתי אותם.

גלגליה המרובעים של הבירוקרטיה

אז בלית ברירה השלמתי עם העובדה שיותר טוב לכולם שאשאר בבית. עד שלפני כמה שבועות דיברתי עם חבר טוב שגם אותו זרקו ממערך המילואים עקב עתיקוּת יתר, והוא סיפר לי שאחיו המג"ד מחפש בנרות חיילים לתפקידים תומכי לחימה ובעקבות זאת הוא הודיע לצה"ל שהוא רוצה להתנדב. כלומר החבר. וגם אחיו, שבעצמו עבר את גיל הפטור וגם תרם כליה ויש לו פריצת דיסק, אבל ב־7 באוקטובר הוא היה מהראשונים שקפצו לעוטף ומאז הוא נלחם ומפקד על גדוד ומי הירא ורך הלבב שיעז לא לקחת ממנו דוגמה אישית.

"אתה יודע מה", אמרתי לחבר ברגע של היסח הדעת, "תגיד לאחיך שאני מתנדב".

כזה אני – נכון לכל משימה, אלא אם כן באמת רוצים אותי (אני לא אוהב להיות במקומות שמוכנים לקבל אנשים כמוני). בכל מקרה, אמרתי לעצמי, אני הרי מכיר את צה"ל. המלחמה תיגמר, המשיח יגיע ודוקטור מיכאל בן ארי יקבל התנצלות רשמית מהפרקליטות לפני שגלגלי הבירוקרטיה הצה"לית יתחילו בכלל להזיז את עצמם.

ואז קרה הבלתי ייאמן: כבר למחרת קיבלתי ממש"קית הקישור של הגדוד טפסים כדי להצהיר מה מצבי הבריאותי ושאני יודע שאני פראייר. מילאתי, שלחתי בחזרה, ויומיים אחר כך הגדוד קיבל במפתיע צו שמונה. בחלומות הכי מוזרים שלי לא דמיינתי שאחזור להיות חייל, בטח לא מהיום למחר. גם צה"ל לא. כלומר, לאור המחסור הדחוף בחיילים היה זה אך הגיוני שצה"ל יתגייס לגייס אותי. ומכיוון שזה הגיוני, צה"ל לא עושה את זה. וכך קרה שהגדוד החדש שלי עלה על מדים, ואני התכרבלתי לי על הספה בפיג'מה והרגשתי כמו משתמט חסר אושר שלא אושר על ידי צה"ל.

כשבקבוצת הווטסאפ של הגדוד התחילו לשלוח שיבוצים, התקשרתי למש"קית ושאלתי מה קורה. היא אמרה שהיא לא יודעת. אחרי כמה ימים היא כתבה לי שבגלל שעברתי את גיל חמישים הצבא חושש לקחת עליי אחריות ורוצה שאביא אישור מקרדיולוג, או תוצאות בדיקת מאמץ, או בדיקת אקו־לב, ואז צה"ל יבדוק ויגיד לי למה זה לא מספיק לו. שאלתי למה לא מזמנים אותי פשוט ליום בדיקות מרוכז כדי לקצר תהליכים. היא אמרה שהיא לא יודעת. התעניינתי מתי לדעתה תהיה תשובה. אמרה שהיא לא יודעת. שאלתי אם יבקשו ממני גם סקירת מערכות או שנראה לה שיספיק אישור כללי שאני לא בהיריון. מאז היא לא עונה לי, לא יודע למה.

בינתיים הגדוד טוחן משימות ואני בבית טוחן פחמימות. האם באמת צה"ל עד כדי כך לא רוצה אותי? האם הצבא למד מהטייסים שסירבו לשרת (סליחה, הפסיקו להתנדב), ובגלל זה עכשיו הוא מסרב לגייס אותי (סליחה, לאפשר לי להתנדב)? ולמה, כשהמילואימניקים נטחנים עד דק ואלפי צעירים שנפלטו ממערך המילואים רוצים לחזור עם המון מוטיבציה – צה"ל לא עושה כלום כדי לזרז את האופרציה?

אז זה המצב כרגע. הגדוד בצו שמונה, הבירוקרטיה בצב שמונה. מתנהלת כמו צב שמונה את הימים לאיטו, שום דבר לא בוער לו. אנחנו במלחמה? בסדר, לצבא יש את הקונספציות שלו. נבדוק, נמלא טפסים, נראה כבר. צב לצו, קו לקו.

פרשת חייו

"נעים מאוד, שמי אורי, ואני... אה... אוהב ללמוד תורה", כך כותב הרב אורי בריליאנט בספרו החדש והמקסים 'תורה חיים שלי'. איך אני מעז להגיד על ספר תורני שהוא מקסים? כי 'תורה חיים שלי' הוא לא ספר שגרתי של וורטים על פרשת השבוע. הוא ספר אישי של תלמיד חכם שמתגורר בפרדס חנה הניו־אייג'ית, ומספר על החיים שלו שמתחברים בשיא הטבעיות לפרשת השבוע, כי – כפי שמרמז שם הספר – התורה היא החיים שלו. את פסקת ההיכרות שציטטתי הוא מקשר לפרשת נח, כמו שהגעגועים לאחותו שנפטרה מתחברים לפרשת לך לך, וכמו שסיפור העקידה בפרשת וירא מעלה בו הרהורים נוגים לגבי המחיר שהבחירות שלו גובות מילדיו.

'תורה חיים שלי' הוא ספר מקורי, ידידותי ומלא הומור ורגש. אם אתם עוקבים אחרי הרב בריליאנט בפייסבוק או מקשיבים לשיעור הקבוע והממצה שלו על הדף היומי, אתם כבר מכירים את סגנונו החביב והכובש. ואם אתם לא, אני ממליץ לכם בחום להתחיל.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com