את המילים האלו אני כותב מהלב ומבקש לפתוח בתודה לחברי קהילת ניר עוז שקיבלו אותי היום למפגש בקיבוץ.
באתי לניר עוז ברגע שהקיבוץ הרגיש שזה תזמון נכון. אנשי הקיבוץ, גיבורים, כואבים אך נחושים, טרחו והגיעו למפגש איתי מכרמי גת, שם מתגוררת הקהילה באופן זמני עד לבניה המחודשת של הקיבוץ. הם המתינו לי משפחה משפחה ליד מה שהיה פעם ביתה ונשרף והוחרב ונבזז. פסעתי כך שלוש שעות בשבילי הקיבוץ, בין הבתים והמראות והסיפורים והאנשים והתמונות והחיים והמתים. בשקט ובזעזוע. מקשיב, סופג, מעכל, לוקח איתי צידה להמשך הדרך מהאנשים אצילי הרוח ומלאי העוז שקמים מחדש לחיים של עשיה.
הגעתי לכאן כי יש לי אחריות. יש לי אחריות לאסון הגדול ביותר שידענו. הגעתי כי אני כואב את החטופים, שעוד לא הצלחנו להשיב, כל בוקר וכל לילה ואני שותף עם חברי הקיבוץ לכאב.
באתי לכאן כי רבע מחברי הקיבוץ נפלו או נחטפו באותו יום ארור. באתי כי אני מעריץ את אנשי ההתיישבות העובדת שעושים ציונות וחקלאות בספר על הגבול וכי הערך הציוני הזה שספג מכה קשה כל כך חייב לצאת ממנה הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק.
הגעתי לכאן כי אני שר האוצר ויש לי אחריות ותפקיד ראשון במעלה לתמוך בבנייה מחודשת של הקיבוץ וחבל התקומה.
באתי כי אני אוהב את אזרחי ישראל ואת תושבי העוטף אהבת נפש. אני יודע, לפעמים אנחנו נוהגים לצייר את היריב האידיאולוגי בצבעים לא אמיתיים, כנראה זה קורה בכל המחנות. אבל פה, בניר עוז, לא היו צבעים. היה לב. היה כאב והייתה שליחות.
הייתה גם ביקורת צודקת ואנשי ניר עוז השמיעו אותה בכבוד מעורר הערצה ואני הקשבתי וקיבלתי ולקחתי ללב.
מדובר באנשים מיוחדים וכואבים. בצדק. כל עם ישראל כואב, אבל כל עם ישראל לא עבר את מה שהם עברו.
אני מודה להם על כך שפתחו את הדלת ואת הלב, זה לא מובן מאליו. זה לא טריוויאלי. אני כלל לא בטוח שאני במקומם הייתי מסוגל להזמין, לקבל ולהסתכל בעיניים של מי שיש לו חלק באחריות למחדל הנורא והאיום שבו ניר עוז נכבשה על ידי הנאצים של חמאס-דאעש ונשארה לבד שעות רבות כל כך באין מדינה או צבא.
ברמה האישית אני חי את זה בשנה האחרונה, אני הולך לישון עם זה וקם עם זה. עם תחושת האחריות והאשמה ובעיקר עם המחויבות לתקן את מה שאפשר.
את אנשי הקיבוצים הערצתי כאנשי התיישבות חקלאות וציונות עוד לפני האסון. עכשיו אני מעריץ אותם הרבה יותר על האצילות, על התעצומות, על העוז לדמיין כאן עתיד ולחזור. אנחנו מחויבים בע"ה להשבת החטופים הביתה ומחויבים להיות כאן עבורם במלאכת השיקום ובניה מחדש. הרוח היא שלהם, ויש להם הרבה כזו, ואנחנו מוכרחים לספק להם את החומר כדי לאפשר להם לייצר את העתיד הכי טוב, הכי חזק והכי עוצמתי שיתן את התשובה הניצחת לאויבים.
מסיים את הסיור כואב אוהב ומחויב.