בשבוע שעבר שמעתי רעיון יפה בבית הכנסת ורציתי לשתף אתכם. הוא הולך ככה. בסוף פרשת נח אנחנו קוראים על תרח, אבי אברהם. וכתוב בפסוקים שתרח אוסף את משפחתו וילדיו ויוצא מאור כשדים לכיוון, שימו לב, ארץ כנען. שזה פרט שאיכשהו תמיד חמק לי מהרדאר. איך תרח חשב על מעבר לארץ כנען בלי ציווי אלוקי ובלי כלום? מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? איך הוא קלע ככה בול?
על כל פנים, תרח והמשפחה עצרו בחרן והשתקעו שם מסיבות שאינן ידועות לי, ורק אחרי תקופה אברהם מקבל ציווי לעזוב את בית אביו ולעלות "אל הארץ אשר אראך". שזו אותה כנען שאליה תרח כיוון מלכתחילה. מה הסיכוי.
והרעיון שאמר מר הלל ברק בבית הכנסת, ואני אולי קצת לוקח את זה לכיוון שמדבר אליי, הוא שאנחנו כבנים, הרבה פעמים רוצים או נדרשים (או גם וגם) לעזוב את בית אבא. גם פיזית, אבל גם כדי להתפתח בכיוונים אחרים. לפעמים אנחנו עושים את זה מחוסר ברירה, ולפעמים אנחנו מנסים באופן אקטיבי להיות משהו אחר. אבל בסוף הבריחה הזאת אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו באותו מקום שאליו אבא כיוון - ארץ כנען.
וזה המתח התמידי שקיים ביחסי אב ובנו. הרצון של הבן להיות אדם בפני עצמו, והגורל הבלתי נמנע שבו אתה הופך להיות, לפחות באופן חלקי, בדיוק כמו אבא.
הרעיון הזה מדבר אליי באופן טבעי כי בימים אלו אני מסיים את שנת האבל על אבא שלי, אבל הוא הדהד לי ביתר שאת כי השבוע נפטר הרב יצחק בן אבו, אבא של אשר.
את אשר רובכם מכירים מאנדרדוס, אני מכיר אותו בתור הבחור המצחיק מהטירונות שהתגלגל איתי לשירות צבאי בפנימייה הצבאית אור עציון ומאז איכשהו אנחנו לא מצליחים להתנער זה מזה.
גם אבא שלי וגם אבא של אשר שניהם היו רבנים. וזה לא תמיד קל להיות בן של רב. קודם כול כי תמיד יש רב בבית. זה נורא מלחיץ. תחשבו שאתם קמים בבוקר ויש רב עם זקן וחליפה בסלון, שותה קפה. מה הוא עושה שם?
כשאתה בן של רב אתה מאוד מופתע לגלות שיש אבות שהם מהנדסי תוכנה, או עורכי דין, או אינסטלטורים. שיש אבות שלא מנצלים כל רגע פנוי כדי לשתף אותך בחידוש שהתחדש להם. שלא שרים בכל שולחן שבת את כל המזמורים בזמירון, כולל "כל מקדש שביעי" (מניח שאצל אבו זה היה משהו אחר, בכל זאת אנחנו לא לגמרי אותו דבר).
להיות בן של רב זה להניח שגם אתה אמור להיות רב. לא כי אבא אמר, סתם כי אבא צדיק, אז גם אני צריך להיות צדיק כמוהו.
אני זוכר שכשהייתי בן 18 התלבטתי לגבי המסלול שלי וחשבתי על עתודה. אבא שלי אמר לי משפט שהעיף לי את המוח. הוא אמר לי: "יאיר, לא משנה מה תבחר, העיקר שתהיה יהודי טוב". חשבתי שאני מת. זה הכול? רק יהודי טוב? אז אני לא צריך להיות רב?
איזו אנחת רווחה שחררתי. היום אני כבר מבין שגם להיות יהודי טוב זו עבודה, אבל המשקולת שירדה ממני באותו רגע הייתה כבדה.
אבל עדיין, איפשהו באיזה מקום מאוד ראשוני במוח, הנחת המוצא לא לגמרי השתחררה - אני אמור להיות כמו אבא.
אני זוכר שכשאבא שלי נפטר התגנבה לי מחשבה לראש: "עכשיו אני צריך לעסוק בחינוך כמוהו!". שזה, האמת, נורא מצחיק. מאוד חמוד, כן? אבל גם נורא מצחיק. כי מה הקשר עכשיו חינוך? אני הרי צריך להיות אני. ולך תבטל עכשיו הופעת סטנדאפ במדרוני חגבאל.
מה שמחזיר אותי לדברים שבהם פתחתי. כי במשך השנה הזאת פתאום שמתי לב לדברים אצלי שהם בכל זאת כמו אבא, ושאולי אבא היה יותר כמוני ממה שחשבתי בכלל.
אשר דיבר בלוויה על הצחוק והשמחה של אבא שלו. על זה שהוא לא בהכרח תמיד היה מודע בזמן אמת עד כמה אבא שלו היה שמח וצוחק. ועד כמה זה מסתדר פתאום שהוא עצמו עובד בלהיות מצחיק.
זה גם מה שאני זוכר מהרב יצחק. תמיד כשנפגשנו היה איזה רגע של צחוק. אני חשבתי שזה בזכות הנוכחות הקומית המופלאה שלי, אבל מסתבר, אחרי מה ששמעתי בלוויה, שאני בסך הכול נקלעתי לסיטואציה. מדובר היה באדם שמח.
אז אשר ואני יצאנו קומיקאים, לא רבנים או משהו, אבל איכשהו עושה רושם ששנינו יצאנו בכל זאת דומים לפחות קצת לאבות שלנו. הדרך אומנם אחרת, התחנות לא אותן תחנות. אבל בסוף המסע אתה מוצא את עצמך בכנען, ואתה מסתכל במראה ואבא קורץ אליך בחזרה.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com