השבוע נפרדה מדינת ישראל מהשר וחבר הכנסת לשעבר מיכאל איתן. הייתה לי הזכות לשמש עוזרו הפרלמנטרי במשך תקופה קצרה, כחצי שנה. אבל התקופה הזאת השפיעה עליי מאוד, ולמעשה התוותה את הדרך שאני הולך בה מאז.
ב־17 במרס 1992 היה מיקי הכוכב הראשי באירוע שלמיטב ידיעתי הוא שיא הפרלמנטריזם בישראל. הכנסת הצביעה באישון ליל, בהרכב מדולל ביותר, בעד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – החוק שהיה למקפצה שממנה התנפל אהרן ברק על הדמוקרטיה הישראלית, חנק אותה וכיווץ אותה לממדים המסוכנים שבהם היא כיום. איש לא ראה זאת, חוץ ממיקי איתן ועמיתו לצווחות באותו לילה גורלי - צ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים.
בתגובה לזעקותיו של איתן עמד חבר הכנסת חיים רמון ואמר לו: "אתה לבד! אף אחד מהסיעה שלך לא איתך!". יושב ראש ועדת החוקה דאז, אוריאל לין, הכריז: "אנחנו לא נותנים לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים". בין ההספדים שנאמרו השבוע בבית העלמין בכוכב יאיר, בלט ציטוט מפיו של אוריאל לין: "מיקי צדק, אני טעיתי". מעולם לא חבו מעטים כל כך הרבה כל כך לרבים כל כך, בגלל טעות צפויה כל כך, שהיה מי שזעק נגדה בגרון ניחר כל כך.
קראתי את הפרוטוקול הזה ביום סגריר אחד בשנת 2007, והוא נסך בי השראה: כשאהיה גדול, החלטתי, אנסה לכתוב את החוקה של מדינת ישראל. לפתע הבחנתי שהתאריך שבו אני קורא את הפרוטוקול הוא כמעט יום השנה חצי־עגול לאירוע עצמו, משום שימים ספורים לאחר מכן צוינו 15 שנה לדיון. הייתי אז כתב באתר 'אומדיה' הזכור לטוב, והחלטתי לציין את התאריך בכתבה שבה אראיין את גיבור האירוע.
פגשתי את מיקי בכנסת, ואחרי הריאיון סיפרתי לו על היומרות שהפרוטוקול נסך בי. הוא ענה: "זה בדיוק מה שגם אני החלטתי אחרי כל הצעקות: שישראל צריכה חוקה ושאני זה שאכתוב אותה". כמה ימים אחר כך צלצל הטלפון במשרדי אומדיה, ומיקי הזמין אותי להיות יועצו הפרלמנטרי. איזו זכות.
שנים ספורות לפני כן כיהן מיקי כיושב ראש ועדת החוקה, ואפשר לומר שמאמציו הביאו את ישראל הכי קרוב לחוקה שהיא אי פעם הייתה. בהלוויה אמרה בת זוגו, פרופ' קארין נהון, שאחרי שהוא הבין שהמהלך לא יצלח הוא אמר לה: "בעוד עשור כולנו נבכה על זה". עמדתי הרחק מהבמה, ולצידי פרופסור משה קופל שאישר בלחישה את דבריה: "איזו חוקה זו הייתה, מה לא היה בה? פסקת התגברות, מינוי דמוקרטי של שופטים, הגבלת סמכויות הייעוץ המשפטי". קופל יודע: האינטרנט זוכר את טיוטת החוקה כ"הצעת איתן־קופל". גגלו ותתבסמו.
הימין זוכר לו, למיקי, דברים שיש לזכור לחובתו. אני רוצה להזכיר כאן שני סיפורים שמציגים אותו באור חיובי. האחד זכה לאחרונה לעדנה, כשהופץ סרטון שבו הוא מתעמת עם שי ניצן בישיבה של ועדת כנסת כלשהי. הרקע היה ההתנכלות הפוליטית של הפרקליטות למפגינים נגד ההתנתקות. עדים הטיחו בניצן ממצא אחרי ממצא על התנהלותו הנפשעת, וכשקיבל את זכות הדיבור הוא היתמם: "אני לא מכיר את המקרים הללו, שיפנו לפניות הציבור". תשובה זו הרתיחה את דמו של איתן, והוא הטיח בו בשאגה: "כאן זה פניות הציבור! אתה לא תשלח עכשיו אנשים לעמוד מול הבירוקרטים שלך, שלא יענו להם בעוד שנתיים. אתה לא מתבייש?!"
את הסיפור השני סיפר לי מיקי בעצמו באחת מנסיעותינו. אני מודה שמלבד דבריו של מיקי לא הצלחתי למצוא ראיה לקיומו, אבל כך הוא תיאר את הדברים: בראשית שנות ה־90 רכשו יהודים בית דירות בעיר דוד. יצאה פקודה לפנות את הבית, וכוח מג"ב נערך מחוצה לו כדי לבצע את הפינוי. מיקי עמד בגופו בכניסה היחידה לבית ושאג: "אתם תצטרכו לעבור את החסינות שלי כדי להיכנס לכאן". הוא עמד שם עד שהושג מאחורי הקלעים הסדר שאיפשר ליהודים להמשיך לגור בבניין.
מיקי איתן כיהן בכנסת 29 שנה. הוא הצליח להרגיז ימנים ושמאלנים, ובו זמנית לגרום לשני המחנות לחוש גאווה מכך שאחד כמוהו הוא "משלהם". מורשתו של מיקי היא התיקון לשבר העמוק הפוקד את החברה הישראלית בשנים האחרונות: חוקה. במהרה בימינו אמן.